הרב קוק – החילונים נחשבים כאנוסים, ע"י "שפחה בישא" של זרם הזמן
הרב עזריאל זילבר
נדרים מא ע"ב
כבר לפני כמאה וחמישים שנה, דנו הפוסקים איך להתייחס למחללי שבת בפרהסיה שבזמנם. בשו"ת מלמד להועיל [לרד"צ הופמן, סימן כט] כתב להקל לצרפם למניין. כדבריו :"ואפשר שסמכו ע"ז מה שכתוב ג"כ בשו"ת בנין ציון החדשות סי' כ"ג שמחללי שבת בזמנינו נחשבים קצת כתינוק שנשבה לבין הנכרים, מפני שבעוה"ר רוב ישראל בארצנו מחללי שבת הם, ואין דעתם בזה לכפור בעיקרי אמונתנו עיין שם, וכן הגיד לי הרב מו"ה משולם זלמן הכהן ז"ל בשם הגאון בעל שואל ומשיב שכתב שהאנשים מאמעריקא אינם נפסלים ע"י חילול שבת שלהם מפני שהם כתינוקת /כתינוק/ שנשבה לבין הנכרים אח"כ מצאתי כעין זה בהגהות רע"א לי"ד סי' רס"ד ועיי"ש סברות להקל". והוסיף רד"צ הופמן משלו :"עוד יש סניף להקל דבזמננו לא מיקרי מחלל שבת בפרהסיא, כיון שרובן עושין כן, דבשלמא אם רוב ישראל זכאין, ומעטים מעיזים פניהם לעשות איסור זה הרי הוא כופר בתורה ועושה תועבה ביד רמה ופורש עצמו מכלל ישראל, אבל כיון דבעו"ה רובם פורצים הגדר תקנתם קלקלתם, היחיד חושב שאין זה עבירה גדולה כל כך וא"צ לעשות בצנעה, ופרהסי' שלו כבצנעה, ואדרבה היראים קרואים בזמננו פרושים ומובדלים, והפושעים הם ההולכים בדרך כל הארץ".
הרב קוק לא רצה להשתמש בלימוד הזכות שלו בכך שהבנים הם כ"תינוקות שנשבו", כפי שכתבו קודמיו. כידוע, בזמנם, רובם ככולם של החילונים, באו מבתים דתיים.
בדף היומי של היום, דף מ"א, מסביר תוספות את המסופר במסכתנו בדף לח:
"האמר רב חנינא בר רב קטינא אמר ר' יצחק: מעשה באשה אחת שחציה שפחה וחציה בת חורין, וכפו את רבה ועשאה בת חורין, ואמר רב נחמן בר יצחק: מנהג הפקר נהגו בה!"
כותב על כך תוספות :"וחציה שפחה וחציה בת חורין דכפו את רבה (לעיל לח:) משום דנהגו בה מנהג הפקר אף על גב דהם פושעים כיון שהיתה מחזרת אחריהם ומשדלתן לזנות חשיבי כאונסים" [תוספות גיטין מא: ד"ה כופין]
תוספות מתקשה, איך ייתכן לומר לאדם לחטוא כדי להציל את חברו מחטא שחברו אשם בו? והרי לשחרר עבד או שפחה יש בכל איסור! עונה תוספות, שהשפחה אשמה, שמשדלתם לזנות, כי היא במצב שאסורה גם בעבד וגם בבן חורין.
כמו כן, משתמש הרב קוק בסברת תוספות [סנהדרין כו: ד"ה החשוד] להסביר את הגמרא האומרת שחשוד על העריות כשר לעדות, בכך ש"יצרו תוקפו", כלשון התוספות שם. הרב קוק מבין, שבכך האדם נחשב לאנוס.
מפורסמות למדי אגרותיו של הרב קוק לרב דב בער מילשטיין, שבניו התרחקו מהיהדות.
אלו דבריו המאירים של הרב קוק :
"כן, ידידי, הנני מבין הרבה את דאבון לבבו, אבל אם יחשוב כת"ר כרוב המון הלומדים, שראוי בזמן הזה לעזוב להפקר את אותם הבנים אשר סרו מדרכי
התורה והאמונה על-ידי זרם הזמן הסוער, הנני אומר בפה מלא שלא זו הדרך
אשר ד' חפץ בה. כשם שכתב תוס' סנהדרין כ"ו ע"ב ד"ה החשוד, דיש סברא לומר
שלא ייפסל חשוד על העריות לעדות משום דחשיב כמו אונס, משום דיצרו תוקפו,
וכה"ג שכתב כן תוס' גיטין מ"א ע"ב ד"ה כופין, שכיון שהשפחה משדלתם לזנות
חשיבי כאונסין, כן היא ה"שפחה בישא" של זרם הזמן, שנתנו לה מן השמים שליטה
טרם שתכלה לגמרי ותנדוף כעשן, שהיא משדלת בכל כשפיה הרבים את בנינו
הצעירים לזנות אחריה. הם אנוסים גמורים וחלילה לנו לדון אונס כרצון. על-כן
יש מכל אלה אחרית ותקווה. הנשמה הפנימית של קדושת ישראל מסתתרת בקרב
לבבם בכמה מדות טובות הנמצאות בהם, וכל עיקר מה שיכלה הרשעה לתפס
אותם בליבם הוא ג"כ מצד נטייתם הפנימית לטוב ולחסד, ע"כ כאשר הציעה לפניהם
את רב העוול הנעשה בסדרי-המדינות לפי השקפתם נעשו ללוחמים בעד הכלל,
אע"פ שהם טועים בזה לגמרי מצדי-צדדים, מכל מקום, אי אפשר לדמות אותם לרשעים
ההולכים רק אחרי תאוותם הבהמית באין שום מטרה של יושר. ואם לא נדחה אבן
אחרי נופלים כאלה כי אם נקרבם כפי היכולת, אז כאשר זרם-הזמן יתהפך ויכירו
את הטעות הגדולה הנמצאת בעיקר הרעיון, שבשבילו זנחו את בית-חייהם, יהיו
מוכנים לתשובה ולהטבה, והדורות הבאים יוכשרו ע"י זה להיות רמים ונעלים מאד,
מחזיקים בתפארת ישראל ובאור ד' המאיר בקרבו בכל חום ועוז". [אגרות ראי"ה חלק א איגרת קלח]
ובכן, גישתו של הרב קוק היא, לראות את החילונים כאנוסים. וכידוע "אונס רחמנא פטריה".
