טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
בקרב גבורה בבינת ג'בל במלחמת לבנון השנייה – י"ג אב תשס"ו   

שכל הנכנס לביתו כשהוא רעב ככלב, יוצא כשהוא שבע – כלב הבית

"שדריה עילוייהו לאספסיינוס קיסר. אתא, צר עלה תלת שני. הוו בה הנהו תלתא עתירי: נקדימון בן גוריון, ובן כלבא שבוע, ובן ציצית הכסת; נקדימון בן גוריון, שנקדה לו חמה בעבורו; בן כלבא שבוע, שכל הנכנס לביתו כשהוא רעב ככלב, יוצא כשהוא שבע; בן ציצית הכסת, שהיתה ציצתו נגררת על גבי כסתות. איכא דאמרי: שהיתה כסתו מוטלת בין גדולי רומי" (גיטין, נו ע"א).

פירוש: שדריה עילוייהו [שלח עליהם] את אספסיינוס קיסר. אתא, צר עלה תלת שני [בא, צר עליה על ירושלים שלוש שנים]. הוו [היו] בה, בירושלים, הנהו תלתא עתירי [שלושה עשירים אלה]: נקדימון בן גוריון, ובן כלבא שבוע, ובן ציצית הכסת. ומסבירים את שמותיהם: נקדימון בן גוריון שנקדה לו חמה בעבורו, כמסופר, שזרחה לו השמש שלא בזמנה כדי להצילו מהפסד גדול. בן כלבא שבוע כך קראו לו, שכל הנכנס לביתו כשהוא רעב ככלב, יוצא כשהוא שבע. בן ציצית הכסת שהיתה ציצתו נגררת על גבי כסתות, שלא היה הולך ברחוב על הארץ אלא היו שמים לפניו כסתות. איכא דאמרי [יש שאומרים]: שהיתה כסתו מוטלת בין גדולי רומי, שהיה יושב ביניהם (באדיבות "התלמוד המבואר" של הרב שטיינזלץ).

שם עברי: כלב הבית   שם באנגלית: Dog   שם מדעי: Canis lupus familiaris

שם נרדף במקורות: נבחן, למס, גורייתא, קיטנייתא


נושא מרכזי:  הכלב כסמל לרעבון

לריכוז המאמרים וקישוריות שנכתבו על כלב הבית הקש\י כאן.

הביטוי "רעב ככלב" כולל בתוכו בסיס ריאלי אך גם התנהגות שאיננה קשורה בהכרח לרעב: א. הביטוי מושתת על תצפיות של להקות כלבים רעבים המשוטטים ברחבי מקומות יישוב על מנת למצוא פריטי מזון. מדי פעם ניתן לפגוש כלבים שגופם "עור ועצמות". ב. כלבי בית מתנהגים לעיתים קרובות באופן המתפרש כאילו הם רעבים למרות שקודם לכן זכו לסעודה דשנה. הם עוקבים אחר בעליהם בבית ובחצר בבקשת מזון נוסף. התנהגות זו מקשה על בעלי הכלבים לדעת אם אכן הם רעבים. משערים שהכלבים ירשו מאב המוצא שלהם הזאב האפור אינסטינקט של אכילה בכל עת שהדבר אפשרי. הזאבים בטבע לא היו בטוחים באספקת מזון קבועה ולכן התפתח אצלם הצורך לאכול כמויות גדולות של מזון כל אימת שהוא היה מצוי. בנוסף לכך הקשר הראשוני של הזאבים עם האדם היה סביב אספקת מזון וייתכן שגם עבור צאצאיהם הכלבים בקשת מזון היא צורך עצמאי לחיזוק הקשר עם בעליהם גם כאשר הם אינם רעבים.

המקור התורני הקדום המתייחס לכלבים כבעלי חיים שאינם יודעים שבעה הוא הפסוק בישעיהו (נו י"א): "והכלבִים עזי נפש לֹא יֽדעו שבעה והמה רעים לֹא ידעו וכו'". מפרש הרד"ק: "והכלבים - ואם תאמר הכלבים האלה לא יאכילום בעליהם, לפיכך לא ישמרו הצאן, הנה הם אוכלים אבל אינם שבעים כי עזי נפש הם נפשם המתאוה היא עזה וחזקה ולא תשבע, כן אלה הצופים כל עסקם במאכל ובמשתה ואינם שבעים כי הם רודפים אחר התאוה, ומי שעושה כן לא ישבע לעולם".

כמה מאמרי חז"ל מתייחסים באופן ישיר או ברמז לרעבונו של הכלב. המחסור במזון ראוי לשמו ורעבונם של הכלבים כופה עליהם אכילת מזון רקוב באופן קיצוני. מדברי הגמרא בנזיר (נ ע"א) אנו לומדים שהגבול שממנו והלאה מאבד מזון את מעמדו לעניין קבלת טומאה הוא כאשר גם כלב איננו יכול לאוכלו: "... הניחא למאן דאמר: טומאה חמורה: עד לגר, וטומאה קלה עד לכלב שפיר, אלא למאן דאמר טומאה חמורה עד לכלב, מאי איכא למימר?". מפרש רש"י: "עד לכלב - כל זמן שלא תיפסל מאכילת כלב שאינה מוסרחת כל כך שהכלב אינו רוצה לאוכלה". דברי הגמרא מבוססים על דבר הידוע לנו היטב מחיי היום יום שכלבים ניזונים גם ממזון רקוב ואף מצואה כפי שנאמר במסכת בבא קמא (צב ע"ב): "אמר ליה רבא לרבה בר מרי, מנא הא מילתא דאמרי אינשי: כלבא בכפניה גללי מבלע? דכתיב: נפש שבעה תבוס נופת, ונפש רעבה כל מר מתוק"(1). "תורת חיים" מסביר את פשר אכילת הגללים: "כלבא בכפניה גללי בלע. נקט כלבא לפי שהרעב מצוי בו הרבה כדאמרינן לית דעניא מכלבא וכתיב והכלבים עזי נפש לא ידעו שבעה".

תצפיות אלו מחזקות את תדמיתו של הכלב כעני: "אמר רב המנונא, שמע מינה: אורח ארעא למשדא אומצא לכלבא. וכמה? אמר רב מרי: משח אודניה, וחוטרא אבתריה. הני מילי בדברא, אבל במתא לא, דאתי למסרך. אמר רב פפא: לית דעניא מכלבא, ולית דעתיר מחזירא"(2) (שבת, קנה ע"ב). הדימוי של הכלב כ"עני" וכרעב הוא אולי הבסיס למאמרו של רבי יונה: "דרש רבי יונה אפיתחא דבי נשיאה: מאי דכתיב ידע צדיק דין דלים? יודע הקדוש ברוך הוא בכלב שמזונותיו מועטין, לפיכך שוהה אכילתו במעיו שלשה ימים" (שבת, קנה ע"ב). רש"י נימק את הסיבה למיעוט המזון העומד לרשות הכלב בכך "שאין אדם חס עליו לתת לו מזונות הרבה". כמות המזון הניתנת לכלב על פי רב מרי היא מזערית: "אורח ארעא למשדא אומצא לכלבא. וכמה? אמר רב מרי: משח אודניה וכו'". רש"י: "משח אודניה - מעט כמות אוזנו".

כלב בית - גזע טמסקן שטופח בכיוון דמיון לזאב          צילם: Kirsten Dieks

(1) פירוש: אָמַר לֵיהּ [לו] רָבָא לְרַבָּה בַּר מָרִי: מְנָא הָא מִילְּתָא דְּאָמְרִי אֱינָשֵׁי [מנין דבר זה שאומרים אנשים]: כַּלְבָּא בְּכַפְנֵיהּ גְּלָלֵי מִבְלַע [כלב ברעבונו אפילו גללים הוא בולע]? אמר לו: דִּכְתִיב [שנאמר]: "נֶפֶשׁ שְׂבֵעָה תָּבוּס נפֶת וְנֶפֶשׁ רְעֵבָה כָּל מַר מָתוֹק" (משלי כז, ז).
(2) פירוש: אמר רב המנונא: שמע מינה [למד ממנה] כי אורח ארעא למשדא אומצא לכלבא [דרך ארץ לזרוק חתיכת בשר לכלב], שהרי אף הקדוש ברוך הוא דואג לו למזונותיו. ושואלים: וכמה ראוי לתת לו? אמר רב מרי: משח אודניה, וחוטרא אבתריה [תן לו כמידת אוזנו, ומיד להכות במקל אחריו] שלא יהא הכלב נגרר אחריו. והני מילי [ודברים אלה] אמורים דווקא בדברא [בשדה], אבל במתא [בעיר] לא יתן לו כלום, משום דאתי למסרך [שיבוא להיטפל] וייגרר אחריו תמיד. אמר רב פפא: לית דעניא מכלבא, ולית דעתיר מחזירא [אין עני מכלב, ואין עשיר מחזיר] שאוכל הכל, ואף ממציאים לו מזונות בשפע.

א. המחבר ישמח לשלוח הודעות על מאמרים חדשים (בתוספת קישוריות) העוסקים בטבע במקורות לכל המעוניין. בקשה שלח/י ל - [email protected]
ב. לעיתים ההודעות עלולות להשלח על ידי GMAIL למחיצת ה"ספאם" שלך לכן יש לבדוק גם בה אם הגיעו הודעות כנ"ל.
 

כתב: ד"ר משה רענן.     © כל הזכויות שמורות 

הערות, שאלות ובקשות יתקבלו בברכה.