אסור או מותר לדרוש טעמים?
הרב דב קדרון
גיטין מט ע"ב
בגמרא מובאת המחלוקת בין רבי שמעון לחכמים, האם אנו דורשים את הטעם של מצוות התורה. להלכה פוסקים כחכמים, שאין אנו דורשים את טעם המצווה, ועם זאת הרבה מגדולי ישראל ניסו למצוא טעמים הגיוניים למצוות התורה.
תוספות (ד"ה ורבי שמעון) מסבירים שהמחלוקת היא רק לגבי עניינים שבהם טעם המצווה משפיע על הדין, כגון האיסור לקחת בגד כמשכון מאלמנה, שלפי רבי שמעון שמסביר את טעם האיסור כדי שלא להשיאה שם רע בשכנותיה, אם יצטרך המלווה להחזיר לה את המשכון כל יום, יוצא שאם היא עשירה, ויש לה בגד אחר, ואין צריך המלווה להחזיר לה את המשכון – מותר לקחת ממנה. ואילו חכמים שלא דורשים את טעם הפסוק אוסרים לקחת משכון כזה בין מאלמנה עשירה ובין מענייה, אבל בעניינים שבהם אין השלכה מעשית לטעם המצווה – כולם מסכימים שניתן לנסות להבין את כוונת התורה.
כך כותב רש"ר הירש זצ"ל (דברים כד, יז) שהמחלוקת אם דרשינן טעמא דקרא איננה נוגעת בשום פנים לחקירות על טעמי המצוות בדרך כלל, כי רק במקרה שטעם המצווה לא נרמז בכתוב אלא הוא רק מיוחס לה על ידי הפרשן ועל יסוד הטעם הזה משתנה תוכנה של המצווה במשהו - רק במקרה זה אומרים חכמים את הכלל שלא דרשינן טעמא דקרא. אבל חקירות אשר אינן באות לשנות את התוכן הענייני של המצוות אלא להיפך, הן מניחות ביסודן את התוכן של המצוות בכל השלמות האפשרית, והן רק שואפות למצוא את הטעם האחיד המונח ביסוד ההלכות הנתונות של המצווה. חקירות מסוג זה היו מאז ומתמיד חלק מהעבודה הרוחנית של חכמינו בתלמוד ובמדרשים, ושל גדולי ישראל לאורך הדורות.
