גליון "עלים לתרופה"
המו"ל: מכון "אור הצפון" דחסידי בעלזא - אנטווערפן, בלגיה
גליון אלף שעט מדור "עלי הדף"
מסכת גיטין
דף עד ע"א

הוכחת הגאון רבי יצחק אלחנן זצ"ל אב"ד קובנא שמומר חייב ביבום

תניא, הרי זה גיטך על מנת שתתני לי מאתים זוז ומת, נתנה ("לפני מותו". רש"י) אינה זקוקה ליבם, לא נתנה זקוקה ליבם ("ולא סגי לה ליתן ליורשים". שם), רשב"ג אומר, נותנת לאביו או לאחיו או לאחד מן הקרובים" (עד, א). ובגמרא מבואר שנחלקו "דמר סבר, לי ולא ליורשי, ומר סבר ("רבי שמעון". שם) לי ואפילו ליורשי ("לי משמע אפילו ליורשים כשאיני". שם).

ברייתא זו הובאה גם במס' קידושין (ס:), ושמה נתקשו הראשונים, הלא בפשיטות מדובר בברייתא, כשיש יבם, והאשה רוצה לקיים התנאי כדי שלא תזדקק ליבם, וכלשון הברייתא: "נתנה אינה זקוקה ליבם, לא נתנה זקוקה ליבם", ואם כן איך אמר רשב"ג: "נותנת לאביו או לאחיו או לאחד מן הקרובים", התינח "נותנת לאביו או לאחיו" מובן, משום שהאב ראוי לירש, וכן 'לאחיו' – שאם אין אב האח יורש, אכן "לאחד מן הקרובים", הרי ממה נפשך אם אין אחים אין היא זקוקה ליבם, ולמה לה להוציא מאתים זוז בסתם, ומדוע יש לה צורך שיחול הגט למפרע, ואם יש אח וזקוקה ליבם, הרי האח קודם לשאר קרובים, ואיך היא יכולה לתת המאתים זוז לאותו קרוב.

ומצינו בזה כמה תירוצים. הרשב"א כתב: "נראה לומר דלא במקום יבם קאמר, אלא לומר, שאם פשטה ידה וקבלה קדושין בחייו, ורוצה שיחולו הקדושין משעת קבלה, נותנת לאחד מן הקרובים הראויין ליירש, ונפק"מ שאם קבלה קדושין משני לאחר מיתת בעלה, דקדושי ראשון קדושין, קדושי שני לאו קדושין", ולפי זה הברייתא לצדדים קתני: "נותנת לאביו או לאחיו" מיירי כשישנו יבם, ו"לאחד מן הקרובים" - כשאין יבם. וכ"כ תוס' הרא"ש (שם), וכן בחידושי הריטב"א בתוספת דברים: "ואיכא למימר, כגון שזינתה או נישאת בחייו, והיא רוצה לקיים גיטה וגירושיה להציל עצמה ממיתה, ושלא להיות בניה ממזרים, ורישא (="נותנת לאביו או לאחיו") איירי ביבם וסיפא ("או לאחד מן הקרובים") לא איירי ביבם".

הרשב"א הביא בשם התוס': "דאפילו במקום יבם נותנת לאחד מן הקרובים, ובשאמר על בן אחיו שמת שיורש כל נכסיו, וכרבי יוחנן בן ברוקא דאמר בפרק יש נוחלין (ב"ב קל.): 'אם אמר על מי שראוי ליורשו דבריו קיימים'", וכ"כ תוס' הרא"ש. והרשב"א הקשה על זה: "ואינו מחוור בעיני, דכיון שאין זו מחוייבת ליתן, אלא אם רצתה שלא ליתן ושלא להתגרש הרשות בידה, נמצא שאין זה מוחזק אלא ראוי, ואין יכול להוריש אחד מן היורשין דברים הראוין לו אלא המוחזקין לבד, והוי ליה כמוריש אחד מן הקרובים מה שראוי לירש מאביו דלא אמר ולא כלום".

בשו"ת 'באר יצחק' (אבה"ע סי' ה ענף ה) להגאון רבי יצחק אלחנן זצ"ל אב"ד קובנא, הביא הקושיא הנזכרת והתירוץ הראשון - מה שהבאנו בשם הרשב"א וריטב"א ותוס' הרא"ש, ונתקשה בזה שדוחק להעמיד הברייתא, שברישא מיירי כשיש יבם והסיפא כשאין יבם, ומתרץ הקושיא באופנים שונים, והרי אחד מהם, וז"ל: "ובעיקר קושית הריטב"א הנ"ל, נלע"ד לומר לשיטת הפוסקים דמומר זוקק ליבום כמבואר באבן העזר (סי' קנז ס"ד), ובהמיר אחר שנפלה לפניו ליבום לכולי עלמא זוקק ליבום (ז"ל השו"ע שם: "נפלה לפני יבם מומר, יש מי שמתיר אם היה מומר כשנשאה אחיו, ואין לסמוך עליו"), אם כן להסוברים בחושן משפט (סי' רפג ס"ב) דמומר אינו יורש (עי"ש: "ישראל שהמיר, יורש את קרוביו הישראלים כשהיה, ואם ראו בי"ד לאבד את ממונו ולקנסו שלא יירש, שלא לחזק ידי הרשעים, הרשות בידם"), ניחא בפשיטות קושיתו הנ"ל, משום דיש לומר דמיירי כי האי גוונא דיש לו אח מומר וזקוקה ליבם, ואפילו הכי בדין ירושה הקרובים המה היורשים ולא האח המומר" (תירוץ זה הביא גם בספרו 'עין יצחק' אבה"ע סי' א ענף א, וכתב: "ובימי ילדותי אמרתי לתרץ").

אודות תירוצו זה של הגרי"א זצ"ל, מסופר בספר 'תולדות יצחק' (עמ' יז, תולדותיו שנכתבו על ידי הג"ר יעקב ליפשיץ ע"ה – מזכירו האישי): "כאשר נתן את ספרו 'באר יצחק' לדפוס בקעניגנסבערג, בשנה תרי"ח, באו אל בית מלונו לשחרהו הרבנים הגדולים אנשי השם אשר היו שם בעת ההיא, הנאון הנדול צדיק יסו"ע המפורסם ר' ישראל סלאנטער זצ"ל, והרב הגאון הגדול המפורסם רבי יעקב צבי מעקלענבורג זצ"ל אב"ד דשם (בעמ"ח 'הכתב והקבלה'), וישבו וישיחו בדברי תורה, והנה בתוך הבאים לשחרהו בא גם הרב הגביר הנכבד המפורסם ר' העניך אייזינשטאדט זצ"ל ממינסק, ויקרא ויאמר: רבותי, שאלה גדולה לי לשאול מכבוד תורתכם, באחת הערים אשר בסביבותנו יש אשה זקוקה ליבם אשר עזב את דת ישראל, והוא כהן לוטהעראני (=כומר, רח"ל) באחת ערי אשכנז, וימאן לחלוץ ליבמתו האשה הזאת, אך בזאה יאות לפוטרה בחליצה, אם יוכיחו ויראו לו רבני ישראל מקור מהתלמוד בעצמו, ולא מהוראת כל פוסק מהראשונים ואחרונים, כי גם מומר חייב בחליצה, אך אז ישמע ויחלוץ, עוצו איפוא עצה, רבותינו, לחלץ אח העגונה מזקוקה ליבם אשר כזה, והמציאו מקור מהתלמוד לבד, והנה בעוד החלו להוריד את עיונם במצולות התלמוד, ורבנו (=רבי יצחק אלחנן) ענה ואמר, אכן יש לי מקור נאמן בתלמודנו, במה שאמרו גיטין (עד.) 'הרי זה גיטך על מנת שתתני לי מאתים זוז, נתנה אין זקוקה ליבם, לא נתנה זקוקה ליבם, רשב"ג אומר נותנה לאחיו או לאביו או לאחד מן הקרובים', ונחזי אנן, על איזה אופן כוונה הגמרא במה שאמרה 'או לאחד מן הקרובים', הא שפיר מה שאמר 'נותנת לאחיו' כי הרי זקוקה להם, 'או לאביו' - יתכן באופן שיש יבם שהיא זקוקה לו, ועל כן אם נותנת לאביו שהוא היורש הראשון נפטרת מהיבם, אבל 'לקרוביו', באיזה אופן יתבן שהיא צריכה לתת, ממה נפשך, אם אין אחים הלא איננה זקוקה ליבום כלל, ונתינה זו למה. אלא על כרחך מוכרחים אנו לומר, כי כונת הגמרא על האי גוונא, שאכן יש לה יבם שעזב דתו, שכגון זה אין לו דין יורש כמבואר בחו"מ ס' רפ"ג, ועל כן נותנת לקרוביו, כדי להפטר מחליצת העוזב דת, הרי מזה אנו מוצאים דעת התלמוד מוכחת ובולטת, שחובת החליצה חלה גם על העוזב דת, שחפשיותה לצאת ממנה לרשות עצמה תלויה בחליצה שיחלוץ לה, הגאונים המסובים השתוממו על בינתו הישרה, אשר מהר כחץ תשועה לשלח אל המטרה, ויביעו לו הסכמתם בקול תודה".