הן קודם ללאו / גיטין עה ע"ב

הרב ירון בן צבי

דף יום-יומי, תורת הר עציון

אחד מדיני התנאים הנלמדים מתנאי בני גד ובני ראובן הוא "הן קודם ללאו" – יש לומר את הצד החיובי של התנאי לפני הצד השלילי. אולם סוגייתנו, העוסקת בשכיב מרע שהורה לכתוב גט לאשתו, מביאה סדר הפוך:

"אם לא מתי לא יהא גט, ואם מתי יהא גט".

הגמרא מסבירה ש"לא מקדים איניש פורענותא לנפשיה" – המתנה אינו רוצה לומר תחילה את המקרה הבלתי רצוי עבורו. אולם כיצד מאפשר טעם זה חריגה ממשפטי התנאים?

מלבד זאת, בסוגיה במסכת קידושין עוסקת הגמרא גם בהשקאת מי סוטה, ושם הקדימה התורה את התנאי "אם לא שטית" ל"ואת כי שטית". כיצד ייתכן שהתנאי שבתורה אינו עומד במשפטי התנאים?

התוספות (קידושין סב ע"א ד"ה בשלמא) הסבירו את הדבר:

"ויש לומר ד'אם לא שכב' חשוב הן, שמה שאנו רוצים שתעשה חשוב הן, דומיא ד'אם יעברו', שאנו רוצים שיעברו, ואם לא יעברו יפסידו, כך אנו רוצים שתתקיים דברים שלא שכב איש אותה וזהו הן, ואם שכב תפסיד, וזהו לאו".

על פי הסבר זה ה'הן' וה'לאו' אינם נקבעים על פי התקיימות התנאי או אי־התקיימותו אלא על פי הצד הרצוי למתנה והצד שאינו רצוי – משה רבנו הקדים את האפשרות הרצויה, "אם יעברו", והכוהן המשקה את הסוטה מקדים את האפשרות הרצויה, "אם לא שטית".

אולם אם כן, קשה להבין מדוע לבסוף נצרכה סוגייתנו לנוסח משולש בתנאי – "אם לא מתי לא יהא גט, אם מתי יהא גט, אם לא מתי לא יהא גט" – ולא הסתפקה בנוסח הראשון.