סיום מסכת גיטין / גיטין צ ע"א
הרב ירון בן צבי
דף יום-יומי, תורת הר עציון
בשעה טובה אנו זוכים לסיים את מסכת גיטין אשר עוסקת בדיני גירושין, ובמשנה האחרונה אנו למדים על עמדות חכמים לגבי הסיבות הראויות לגירושין:
"בית שמאי אומרים: לא יגרש אדם את אשתו אלא אם כן מצא בה דבר ערוה שנאמר 'כי מצא בה ערות דבר'. ובית הלל אומרים: אפילו הקדיחה תבשילו, שנאמר 'כי מצא בה ערות דבר'. ר' עקיבא אומר: אפילו מצא אחרת נאה הימנה, שנאמר 'והיה אם לא תמצא חן בעיניו".
גם סוגיית הגמרא עוסקת בכך:
"'כי שנא שלח' – ר' יהודה אומר: אם שנאתה שלח; ר' יוחנן אומר: שנאוי המשלח. ולא פליגי – הא בזוג ראשון הא בזוג שני, דאמר ר' אלעזר: כל המגרש אשתו ראשונה – אפילו מזבח מוריד עליו דמעות, שנאמר 'וזאת שנית תעשו כסות דמעה את מזבח ה' בכי ואנקה מאין [עוד] פנות אל המנחה ולקחת רצון מידכם ואמרתם על מה על כי ה' העיד בינך ובין אשת נעוריך אשר אתה בגדתה בה והיא חברתך ואשת בריתך'".
המסכת מסתיימת בפסוקי כאב ותוכחה, הנכונים הן ביחס לקשר שבין עם ישראל לקב"ה הן ביחס לקשר שבין בני זוג. בנקודה זו איננו עוסקים בדקדוקי דינים בשאלת קניין האישה לבעלה או כריתתו, אלא בעמדה ערכית ביחס למהות הגירושין – כאב על הכישלון ועל קושי הפרדה מחד והבנת הצורך בשחרור מקשר נישואין המסב לבני הזוג צער מאידך.
אפשר שרק מתוך הבנה מעמיקה של משמעות הניתוק בין בני הזוג ניתן להבין את משמעות הקשר הנוצר בקידושין. לא מדובר רק בסדר הכרונולוגי של האירועים או בסדר הפסוקים בתורה ("כִּי יִקַּח אִישׁ אִשָּׁה... אִם לֹא תִמְצָא חֵן בְּעֵינָיו... וְכָתַב לָהּ סֵפֶר כְּרִיתֻת") אלא בנקודה יסודית, אבן הבוחן של הקשר הראוי והמחייב שבין איש לאשתו. הקשר בין ישראל לקב"ה, הקרבה והחיבה אליו יתברך, באים לידי ביטוי באמצעות הקורבנות הקרבים על המזבח, ודרשת חכמים על המילה 'מזבח' (כתובות י ע"ב) – "מזיח ומזין, מחבב ומכפר".
בזוגיות יש מרחב גדול לעבודת המידות – קל להיות אדיב ונעים כלפי אדם שפוגשים בו לעיתים רחוקות, אך האתגר הוא לנהוג כך גם כלפי מי שאנו נמצאים בקשר תדיר ובקרבה רבה איתו. יש יופי וחן רבים בחיי נישואין, אך ההרגל גורם לשחיקה, ולכן יש לזכור לא לקבל את האחר כמובן מאליו אלא ללבות את האש ולהתאמץ בטיפוח הקשר.
הגמרא במסכת זבחים עוסקת בדרשת המילה 'קרבן' ודנה בשאלה אם היא מלשון קבלה או מלשון קרבה, ומסיקה שהקרבה היא מלשון קבלה – כדי להגיע למצב שבו אפשר להקריב יש להיות מסוגל לקבל. ההקרבה תלויה ביכולת לקבל, ומי שאינו יכול לקבל את האחר – לא יהיה ביכולתו להקריב למענו.
מטרתם הראשונה של הקורבנות היא להביא לקרבה בין האדם לבוראו, כפי שעולה מהפסוקים העוסקים בקורבנות הנדבה. רש"י מבאר בפירושו לתורה שמעשה נתינה שמקורו ברצון החופשי של האדם מראה את הכמיהה להשגת קרבה יותר מנתינה שמקורה בהכרח, ולכן הקדימה התורה את קורבנות הנדבה לקורבנות החובה.
קשר הקידושין דומה לקשר שבין עם ישראל לקב"ה, ולכן אמרו חז"ל שהשלום שבין איש לאשתו מביא להשראת שכינה בעם ישראל ובעולם כולו, כדברי רבי עקיבא (סוטה יז ע"א): "איש ואשה, זכו – שכינה ביניהם". הנתינה והקבלה מקרבות בין אדם לחברו, ומתוך כך השכינה שורה בישראל, כפי שנאמר (שמות כה, ח): "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם" – לא נאמר 'ושכנתי בתוכו' אלא "בתוכם" – בתוך כל אחד ואחד. השראת השכינה אינה מחמת המקדש עצמו, אלא אנחנו עצמנו הכלי המסוגל לקבל את השראת השכינה.
קשר שאינו ניתן לניתוק נושא מטבעו תחושת כורח מסוימת, העלולה להעיב על הנישואין ולהופכם לקשר נטול משמעות פנימית הנמשך מכוח ההתמד וההכרח. קיומה של האפשרות לניתוק הקשר יוצר בחירה תמידית בהמשכת הקשר ובמאמץ הכן להצלחתו, וכך אפשר לרומם את הקידושין למקום גבוה ואיתן יותר.
