"והוא יושב לבטח אתך" – הדרן למסכת גיטין
הרב יוסף סלוטניק
מסכת גיטין עוסקת בתהליך הגירושין של בני זוג, וביסודה עומדת השאלה מתי ניכר לעין כל שהנישואין נגמרו והחבילה פורקה. לשיטת בית הלל, כל עוד לא הושלמו כל תנאי הגירושין, הנישואין עדיין קיימים. בית שמאי לעומתם אומרים שברגע שהבעל כתב גט – הנישואין כבר הסתיימו ברמה מסוימת, גם אם טרם נתן את הגט לאשתו ומבחינה פורמלית האישה איננה מגורשת. בעקבות בית שמאי צועדים כמה אמוראים, אך לשיטתם אי אפשר להכריע שהכול מתנהל במגרש של הבעל. רק תהליך גירושין שיש לאישה חלק בו יכול לסיים את הנישואין. הנישואין הם זוגיות של שני אנשים, ועל כן כל שלב של סיום, גם אם הוא חלקי, צריך לקרות בנוכחות שני השותפים בנישואין.
שני מוקדים מרכזיים בתהליך הגירושין, ובהתאם לכך גם במסכת גיטין, הם יצירת הגט ונתינתו. תהליך יצירת הגט כולל בתוכו אינספור הלכות, כגון כתיבה "לשמה" (כלומר לשם האישה המגורשת), הציווי של הבעל לסופר לכתוב את הגט, הפרטים שצריכים להיות מוזכרים בנוסח הגט, ועוד. גם תהליך נתינת הגט מלווה בפרטים הלכתיים מרובים, כגון כיצד לתת את הגט לאישה, היכן מתבצע מתן הגט, מה הבעל אומר בשעת הנתינה, ועוד.
אין ספק שרק שילוב מלא של שני המוקדים יחדיו – גט כשר ונתינה נכונה – ייצרו את התוצאה המלאה של הגירושין. אך דומה שנחלקו בית שמאי ובית הלל בשאלה מה ההשלכה של יצירת הגט ללא הענקתו:
כתב לגרש את אשתו ונמלך – בית שמאי אומרים פסלה מן הכהונה, ובית הלל אומרים אף על פי שנתנו לה על תנאי ולא נעשה התנאי, לא פסלה מן הכהונה (משנה גיטין ח, ח).
עמדת בית שמאי היא שברגע שהבעל כתב את הגט עבור אשתו, אף על פי שבפועל היא עדיין נחשבת נשואה לכל דבר ועניין – היא נחשבת מגורשת ברמה מסוימת, ועל כן אסור לכוהן לשאת אותה בעתיד. גם אם נאמר שדין זה נעוץ בקדושה המרובה של הכוהנים (כפי שהציעה הגמרא גיטין פב ע"ב), עדיין עלינו לקבל שכתיבת הגט מהווה רמה זו או אחרת של גירושין. לכאורה, בדיוק על נקודה זו חולקים בית הלל, ואומרים שאין חצי גירושין. כל עוד הגירושין לא נכנסו לתוקף, האישה אינה נחשבת מגורשת בשום רמה, ועל כן היא מותרת בעתיד להינשא לכהן.
אמנם מפתה לראות בדברי בית הלל ובית שמאי מחלוקת קוטבית, אך האמת היא שיש כמה מקורות מהם עולה שאמוראים מסוימים מאמצים גישה דומה לגישת בית שמאי, אם כי פחות קיצונית. גישה זו עולה בצורה מובהקת סביב גיטין שנכתבו באופן בעייתי ובכל זאת נתנו לאישה. המשנה (גיטין ג, א) מונה ארבעה מקרים כאלו: גט שנכתב שלא לשם גירושין, גט שנכתב שלא לשם גירושי האיש הזה, גט שנכתב לשם האיש אך לשם אישה אחרת, וגט שנכתב לשם גירושי אישה אך ללא התמקדות בשום אישה מסוימת. ביחס לכל המקרים פוסקת המשנה שהגט פסול מלגרש בו, ונתינת הגט אינה יוצרת גירושין והאישה עדיין נשואה לבעלה. ובכל זאת, נחלקו האמוראים האם האישה שקיבלה את הגט פסולה להינשא בעתיד לכהן כדין גרושה. אמנם עמדת רבי יוחנן היא שאין האישה נפסלת, אך מולו עומדים רב, שמואל וזעירי, הסבורים שבחלק מהמקרים האישה נפסלת לכהונה, אף על פי שאינה מגורשת (אמנם הם נחלקים ביניהם האם דין זה נכון בכל המקרים או רק בחלקם).
דברים דומים עולים מסוגיית "ריח הגט", הדן באישה שהבעל גירש אותה אך לא באופן מלא, כגון שאמר "הרי את מגורשת ממני חוץ מפלוני", או אפילו אמר "הרי את מגורשת ממני ואין את מותרת לשום אדם". גם במקרים אלו פוסקים האמוראים שהאישה פסולה לכהן על אף שאינה מגורשת, ושב מהדהדים את דברי בית שמאי שישנן רמות שונות של גירושין, ואין כאן מציאות של "הכול או לא כלום", עליה דיברו בית הלל.
חשוב להדגיש שיש בדברים אלו מרחק רב מדברי בית שמאי, שקבעו שכתיבת הגט פוסלת את האישה אפילו בלי נתינתו. במקרים שנדונו בגמרא נמצאים שני המרכיבים של תהליך הגירושין – כתיבת הגט ונתינתו, אולם בשל תקלה באחד מהמרכיבים אין כאן גירושין. סוגיות אלו מדגישות שכמו גירושין מלאים, גם גירושין חלקיים קורים רק אם יש טקס המעביר שטר בין האיש והאישה. בנקודה זו עמדות האמוראים שונות מעמדת בית שמאי, שסברו שגם אם האישה אינה חלק מהתהליך בכלל, ורק הבעל פעל בכתיבת הגט, כבר יש לו השפעה על מעמד האישה. זאת כמובן בניגוד לעמדת בית הלל שקבעו שרק אישה שהתגרשה ממש, מעמדה האישי השתנה והיא נפסלת מלהינשא לכהן.
בשורות האחרונות של המסכת, הסוגיות צועדות עוד צעד משמעותי בכיוון הזה, צעד שיכול לשפוך אור נוסף על שורש העניין:
אמר ליה רב משרשיא לרבא: אם לבו לגרשה והיא יושבת תחתיו ומשמשתו, מהו? קרי עליה: אל תחרש על רעך רעה והוא יושב לבטח אתך. (גיטין צ ע"א)
רבא קובע שאל לו לאדם להמשיך להיות נשוי לאישה אם בליבו הוא כבר בחר לגרשה. אמנם רבא אינו פוסל את האישה מלהנשא לכהן, כי לא הבעל טרם הביא את מחשבותיו לידי ביטוי מעשי כלשהו: הוא לא כתב את הגט, הפוסל את האישה לדעת בית שמאי, וודאי שלא היה כאן תהליך נתינה של הגט שיכול לפסול אותה מדין ריח הגט; אך יש כאן זרע של הרהור. נישואין אלו כבר עלו על שרטון, ולכן אין זה מוסרי להמשיך ולהתנהג כאילו מאומה לא קרה.
אמנם רבא מדבר כאן מתחום הערכים והמוסר, אך ייתכן שזה מה שעומד בתשתית דברי בית שמאי והאמוראים שהלכו בדרך זו. המחלוקת היא בעצם מתי ניכר לעין כל שהנישואין נגמרו, וברגע זה אין מנוס מלפרק את החבילה והאישה כבר נחשבת גרושה. בית הלל בנימה אופטימית אומרים שכל עוד הגירושין לא הושלמו הנישואין עדיין קיימים. בית שמאי לעומתם אומרים שברגע שהבעל מימש את מחשבותיו במעשה וכתב גט – הנישואין כבר הסתיימו, על אף שמבחינה פורמלית האישה עדיין אינה מגורשת. האמוראים שהוזכרו (כל אחד על פי שיטתו) אמנם צועדים בדרך דומה לזו של בית שמאי, אך מציעים שרק תהליך גירושין שיש לאישה חלק בו יכול לסיים את הנישואין, ואי אפשר להכריע שהכול מתנהל במגרש של הבעל. הנישואין הם זוגיות של שני אנשים, ועל כן כל שלב של סיום, גם אם הוא חלקי, צריך לקרות בנוכחות שני השותפים בנישואין.
דומה שמסר זה חשוב לא רק למי שח"ו מסיים את נישואין, אלא גם לאלו הנשואים. שומה עלינו לזכור שהנישואין אינם מתחוללים במגרש של אחד מבני הזוג, אלא שניהם צריכים לעמול יחדיו על שימור וטיפוח הקשר, בלי שאחד מבני הזוג ירגיש שהכול בשליטתו ומה שקורה אצלו משמעותי יותר. כפי שאמר רבא, בן או בת הזוג שלנו "יושב לבטח" עמנו, ואל לנו למעול באמון שהוא או היא נתנו בנו.
