מתוך: עלון אורחות חיים במשפטי התורה
 

תוקף הקידושין בשטר כסף, וגדרי טבעת הקידושין

הרב צבי שפיץ

קידושין ב ע"א

שאלה
בבית מלון בחו"ל התארחו מספר משפחות שומרי תורה ומצוות. ערב אחד כשישבו כמה מילדי המשפחות בגינת המלון ושוחחו ביניהם, הוציא פתאום אחד מהנערים כבן ארבע עשרה דולר אחד מכיסו ונתן לאחת מהנערות בגילו, ואמר לה בנוכחות שני עדים כשרים: הרי את מקודשת לי בדולר זה, והנערה קיבלה את הדולר בשתיקה, מבלי להתנגד לכך. ושניהם לא טוענים שעשו זאת כמשחק בלבד.
למחרת כשנודע לאבי הנערה מכך, הוא נבהל מאד, ורוצה לבטל את הקידושין בטענה - שהמנהג בזמן הזה לקדש בטבעת בלבד, ולכן לא חלו הקידושין.
מה הדין?

תשובה:
למרות שמנהג ישראל לקדש אשה בטבעת חלקה שאינה משובצת ביהלום או בכל אבן חן אחרת. אולם מי שקידש בזמן הזה בכסף מזומן, בין אם הוא מטבע ממתכת, ובין שטר כסף – הקידושין חלו ללא פקפוק.
לפיכך כדי להתיר קידושין אלו – חייבת האשה לקבל מהמקדש גט, כמו אשה שהתקדשה בטבעת. ולאחר קבלת הגט – היא תהיה אסורה להינשא לכהן.

מקורות:

כתוב במשנה בתחילת מסכת קידושין (ב.) שאשה מתקדשת בכסף. ולדעת בית הלל שהלכה כמותם, מספיק שהכסף יהיה שווה פרוטה בלבד [כעשר אג' בתשפ"ג], וכך גם נפסק בשו"ע (אהע"ז סי' כז, א)

גדר מטבעות ושטרות הכסף שבזמנינו
והנה אע"פ שבזמן חז"ל למטבעות היה שיווי עצמי לפי המתכת שממנה היו עשויים כמו: מזהב או מכסף, וכן לפי כמות המשקל של כל מטבע. ובזמן הזה מטבעות הכסף, וכל שכן שטרות הכסף, השוויות שלהם אינה כפי שווי החומר ממנו הם עשויים, אלא לפי החלטת הממשלה שמנפיקה את המטבע. בכל זאת נקטו הפוסקים כמבואר בשו"ת חת"ס (יו"ד סי' קלד, וחו"מ סי' קפז) שמכח דינא דמלכותא – יש להם תוקף של כסף כפי שהיה בימי חז"ל. ולכן יש להם דין ממון, וגופם נחשב ממון ולא רק גורם לממון לכל דיני התורה, למעט פדיון בן בכור וע"ש טעמו. וגם לדעת החזון איש (יו"ד סי' עב) יש למטבעות ושטרות הכסף שבזמנינו דין כסף כשל מטבעות התורה, וגופם נחשב ממון, בגלל הסכמת בני המדינה, ולא רק מצד דינא דמלכותא. ולפי זה לדעתו, ניתן לפדות את הבן הבכור אפילו עם שטרות כסף.
ולכן למסקנה, ודאי שהמקדש במטבע של המדינה בין אם הוא עשוי ממתכת, ובין שטר כסף, אם הוא שווה פרוטה – נחשב שקידש את האשה בכסף ממש שגופו ממון, ואינו מועיל רק מדין ששווה כסף – נחשב ככסף.

קושיית המרדכי למה מועיל לקדש בכסף
אמנם במרדכי בקידושין (סי' תפח) הקשה, למה מועיל לקדש אשה בכסף, הרי הגמ' בב"מ (מה:) אומרת, שאי אפשר לעשות קנין חליפין בכסף, מאחר וחליפין צריכים להיות בדבר קבוע ויציב שאינו מתבטל כמו – כלי. ואילו הצורה שמוטבעת על הכסף, דרך השלטונות להחליפה מידי פעם, וממילא אין זה נחשב דבר קבוע, ולכן חסרה בגמירות דעת של המקנה בעשיית הקנין, כאשר הוא מקבל מהקונה מטבע כסף בתמורה לחפץ שנותן לקונה.
וא"כ, מקשה המרדכי, גם בנידון קידושי אשה, כיון שאת הצורה על המטבע או על שטר הכסף, עתיד השלטון להחליף במשך הזמן, שוב אין לאשה גמירות דעת להתקדש בו, כי הוא ארעי בלבד ועתיד להתבטל, ולמה מועיל הקידושין במטבע כסף? והמרדכי נשאר שם בצ"ע. על כל פנים מוכח מלשון המרדכי, שגם לדעתו המקדש אשה במטבע – ודאי שהקידושין חלים גם מדאורייתא, וגם מדרבנן כפשטות לשון המשנה, אלא שהוא התקשה בהבנת הדבר.

דעת הבית שמואל בהבנת המרדכי
ובפשטות גם מלשון הבית שמואל (אעה"ז סי' כז, ס"ק א) משמע, שהבין במרדכי שהקידושין חלו לחלוטין, אלא שהתקשה בהבנת הדבר. אולם בבית שמואל שם (בסי' לא, ס"ק ה) כתב בשם המרדכי הנ"ל, שמדרבנן לא מקדשים במטבע. והקשה עליו האבני מילואים (סי' כז, ס"ק ב) שהרי לא כך כתוב במרדכי. אלא ודאי שלכו"ע המקדש במטבע כסף – הקידושין חלו ללא כל פקפוק גם מדרבנן, אלא שהמרדכי התקשה רק בטעם הדבר.

תירוצם של האבני מילואים, והגר"א על קושית המרדכי
ועל עצם קושיית המרדכי שהשווה קנין חליפין לקנין כסף, תירץ שם האבני מילואים, וכן כתב בביאור הגר"א (אעה"ז סי' לב, ס"ק ט) שישנו חילוק מהותי בין קנין כסף לקנין חליפין.
בקנין חליפין המקנה רוצה לקבל מהקונה חפץ שקיים תמיד כמו – כלי, כנגד מה שהוא נותן בתמורתו לקונה כמבואר ברש"י בב"מ (מה: ד"ה משום דדעתיה וכו'), ולכן אינו מסכים לקבל תמורת הקנאת חפצו דבר ארעי שעתיד להתבטל.
אולם בקנין כסף הנידון הוא, האם בעת קבלת הכסף ניתן לקבל תמורה כל שהיא עבור אותו הכסף. ואין דעת המקבל שהכסף ישאר אצלו לזמן ממושך, אלא ברצונו לממש בעת קבלתו את שוויו, ולקנות עם הכסף שקיבל חפץ בשוק. לפיכך מאחר וכשהאשה כשמקבלת מהמקדש את מטבע הכסף, היא יכולה לממשו ולקנות בשוויו דברים בשוק – יש לה גמירות דעת מלאה להתקדש במטבע שקיבלה מהמקדש.

מסקנת התשובה
לאור האמור בנידון השאלה, הנערה שקיבלה מהמקדש דולר [ששווה עשרות פרוטות] בפני שני עדים כשרים - מקודשת ללא כל פקפוק מדאורייתא ומדרבנן, ככל אשה שהתקדשה בטבעת זהב. ולכן כדי לבטל את הקידושין – היא צריכה לקבל גט מהמקדש, ולאחר מכן תהיה מותרת להינשא לכל אדם מלבד לכהן.

מנהג ישראל לקדש אשה בטבעת זהב חלקה ללא יהלום או אבן חן
והנה למרות שהתבאר שניתן לקדש במטבע או בשטר כסף, וכן בכל דבר אחר ששווה פרוטה, אולם מנהג ישראל יותר מאלף שנה – לקדש לכתחילה בטבעת מזהב.
וכבר הובא מנהג זה אצל הגאונים (ספר שערי צדק, ח"ג שער ג, סי' טז), ובתוס' בקידושין (ט. ד"ה והלכתא וכו') בשם רבינו תם, וכן כתב שם הרא"ש (ס"ק ח) ופסקו הטור (אעה"ז סי' לא, ב), והשו"ע (שם). וכן כתב הרמ"א (אעה"ז סי' כז, א) שכך הוא מנהג ישראל, והביא למנהג זה מקור מתיקוני הזוהר (תיקון ה) כמובא שם בביאור הגר"א (ס"ק ה). ועיין בספר החינוך (מצוה תקנב) שביאר טעם נוסף למנהג זה. לכן לכתחילה ודאי שאין לשנות ממנהג ישראל, וצריך לקדש אשה בטבעת זהב חלקה כמבואר בשו"ע (אעה"ז סי' לא, ב).
אולם גם אם קידשו באופן אחר, והאשה קיבלה בנוכחות שני עדים כשרים דבר ששווה פרוטה לכל הפחות, והסכימה מרצונה להתקדש תמורתו – הרי היא מקודשת ללא כל פקפוק.

הבעיות שנוצרו כשהתברר שטבעת הקידושין היתה מנחושת מצופה בזהב
והנה מאחר וקרו תקלות רבות במהלך הדורות, כשקידשו אשה בטבעת שנראתה כזהב, ולבסוף התברר שהייתה מנחושת שהבריקה כזהב או ממתכת פשוטה שצופתה בזהב, שכתוצאה מכך נוצרו ספקות – האם חלו הקידושין. כי אולי האשה התרצתה להתקדש דווקא אם תקבל טבעת מזהב כפי שראתה בעיניה, ולא היתה מוכנה להתקדש בתמורה למתכת פשוטה שציפו אותה בזהב. וממילא הקידושין שנעשו – הינם בטלים. ועיין ברמ"א (אעה"ז, סי' לא, ב) ובח"מ שם (ס"ק ה), ובב"ש שם (ס"ק ד), ובאוצר הפוסקים שם (ס"ק טו, א) מה שכתבו בנידון זה.

מנהג ישראל לפתור בעיות אלו
לפיכך כתב שם הרמ"א בשם אורחות חיים (הל' קידושין, סי' יג) שהביא בשם שו"ת מהר"ם מרוטנבורג, שלכן נהגו שמסדר הקידושין שואל תחילה את עדי הקידושין בפני הכלה, לפני שהחתן מקדש אותה בטבעת - האם הטבעת שווה פרוטה? כדי שהכלה תדע שהוא מקדש אותה רק בשווי פרוטה שיש בטבעת זו. ולכן אפילו אם ימצא אח"כ שהטבעת היתה מנחושת – הקידושין חלו, כי בקבלת הטבעת, הסכימה הכלה להתקדש למקדש בשווי פרוטה, שוודאי שווה טבעת זו.

קושית הח"מ, והב"ש על מנהג ישראל
אלא שהקשו על כך שם החלקת מחוקק (ס"ק ו), והבית שמואל (ס"ק ה), שהרי מבואר בשו"ע (חו"מ סי' רכז, כב) שאם אדם מוכר חפץ למשל במאה שקל ואמר לקונה מראש, שידע שהחפץ הזה שווה בשוק שקל אחד בלבד, ולמרות זאת הוא מוכר לו אותו במאה שקל, על מנת שלא יוכל לטעון כלפיו אח"כ שהונה אותו במחיר – התנאי בטל. ולכן אם יתברר אח"כ שהמוכר הונה אותו במחיר – המקח בטל. כי הקונה טוען לו: מכיון שאני יודע שהחפץ הזה שווה הרבה יותר משקל, לכן התייחסתי לדבריך שאתה רוצה רק לשכנע אותי שמאה שקל שביקשת עבור החפץ הנ"ל, הוא מחיר הגון וכדאי לי לקנות אותו ממך במחיר הזה. אבל לא הסכמתי מעולם לוותר לך, אם יתברר לי אח"כ שהונתה אותי במחירו.
ולפי זה הם מקשים, שגם אם ימצא אח"כ שהטבעת שקידש בה את האשה הינה מנחושת, תטען האשה למקדש: ידעתי מראש שהטבעת שווה יותר מפרוטה, לכן לא התייחסתי ברצינות לדבריך או לדברי העדים, ומעולם לא הסכמתי לוותר ולהתקדש בטבעת שאינה מזהב, כפי שנראתה לי טבעת זו בעת הקידושין. וע"ש מה שתירצו כל אחד בדרכו.

ישוב מנהג ישראל, ושאין לסטות ממנו
ולא זכיתי להבין את קושיית רבותינו - שהרי לכאורה הנידונים חלוקים במהותם. לגבי הלכות אונאה, שם התייחסות המוכר היתה לגבי שוויות – כל - החפץ שמכר. ולכן כשראה הקונה שהחפץ שווה הרבה יותר משקל, לא התייחס כלל לדברי המוכר שניסה להשביח את מקחו, ולא מחל לו על אונאתו.
משא"כ בנידון הקידושין, שם המקדש לא אומר לאשה שהטבעת שמקדשה שווה פרוטה בלבד, אלא הוא אומר לה, שהוא מקדשה רק בסכום פרוטה שיש בשוויות הטבעת הזאת, והשוויות הנוספת שהטבעת שווה – הוא נותן לה בתור מתנה בלבד.
ולכן אם למשל טבעת מזהב שווה שבע מאות שקל, ואם היא מנחושת, היא שווה שלש מאות שקל. טוען לה המקדש, בכל המצבים אני מקדש אותך רק בשווי הפרוטה שיש בטבעת. אלא שאם היא מזהב – קיבלת ממני תוספת מתנה בשווי שבע מאות שקל [פחות הפרוטה בה קידשתיך]. ואם יתברר אח"כ שהטבעת מנחושת – קיבלת ממני תוספת מתנה בשווי שלש מאות שקל [פחות הפרוטה בה קידשתיך].
נמצא שלעולם הטעות תהיה רק בסכום המתנה שקיבלה האשה מהמקדש, אבל עצם הקידושין חלו בשני המקרים בשווי פרוטה בלבד שיש בטבעת שקיבלה. ובהסכמת האשה לקבל את הטבעת – היא מגלה דעתה, שהיא מסכימה להתקדש בפרוטה בלבד. כי המקדש אמר לה בפירוש בנוכחות שני עדי הקידושין – שרק בסכום הזה הוא מקדשה. ולכן גם אם אח"כ יתברר שטבעת הקידושין היתה מנחושת – הקידושין חלו בוודאות וללא כל פקפוק. ולכן צדקו רבותינו הראשונים, והרמ"א בהכרעתו, שהנהיגו כך בישראל – ואין לשנות מאומה ממנהג קדוש זה.