גליון "עלים לתרופה"
המו"ל: מכון "אור הצפון" דחסידי בעלזא - אנטווערפן, בלגיה
גליון אלף שפב מדור "עלי הדף"
מסכת גיטין
דף צ ע"א
לבית שמאי - למה הוצרכה התורה לאסור גרושה לכהן?
במשנה (צ, א): "בית שמאי אומרים, לא יגרש אדם את אשתו אלא אם כן מצא בה דבר ערוה, שנאמר (דברים כד, א) 'כי מצא בה ערות דבר', ובית הלל אומרים, אפילו הקדיחה תבשילו, שנאמר 'כי מצא בה ערות דבר', רבי עקיבא אומר, אפילו מצא אחרת נאה הימנה, שנאמר (שם) 'והיה אם לא תמצא חן בעיניו'". ידועה הקושיא לשיטת בית שמאי, שאין לגרש כי אם במצא בה ערות דבר, והיינו, שזינתה תחת בעלה, אם כן מדוע הוצרכה התורה להזהיר בכהנים (ויקרא כא, ז): "ואשה גרושה מאישה לא יקחו כי קדוש הוא לאלקיו", הלא אם מצא בה ערות דבר - זונה היא, וכבר נאסרה בתורה (שם): "אשה זונה וחללה לא יקחו", ולמה לנו אזהרה נוספת מדין גרושה.
והנה, הגאון החיד"א בספרו 'פני דוד' (פר' אמור) הביא קושיא זו, ואסף תירוצים שונים שנאמרו בה, והרי דבריו: "ולא קשה מידי, דאצטריך קרא לארוסה, דכתב מהרשד"ם אבן העזר סי' רל"א, דלא פליגי אלא בנשואה, אבל בארוסה כולי עלמא מודו דאפילו מצא אחרת נאה הימנה יכול לגרשה, משום הכי אצטריך להזהיר לכהן מגרושה, דאף אם הוא מאירוסין, דליכא ערות דבר, אסירא".
הנה דבר זה - שבארוסה כו"ע מודו - במחלוקת האחרונים שנויה: מהרשד"ם אכן כתב כן, והוכיח כן ממשמעות הפסוק: "כי יקח איש אשה ובעלה והיה אם לא תמצא חן בעיניו כי מצא בה ערות דבר וכתב לה ספר כריתות ונתן בידה ושלחה מביתו", ומדכתיב 'ובעלה' משמע שהמדובר ב'נשואה', וכלפי זה אמרה התורה: "כי מצא בה ערות דבר", ואילו בארוסה אין הדין כן. מאידך, בשו"ת מהרי"ט (ח"ב חו"מ סי' צח) ובשו"ת רבי אליהו מזרחי (ח"ב סי' א) כתבו שגם בארוסה סוברים בית שמאי, ש"לא יגרש אדם את אשתו אלא אם כן מצא בה דבר ערוה". וכתירוצו זה של החיד"א כתב גם ה'פני יהושע', אמנם מסקנת דברי הפנ"י היא כשאר הפוסקים, שגם בארוסות סובר ב"ש, שאין לגרש כי אם מצא בה ערות דבר (ע"ע 'משנה למלך' הל' גירושין פ"י הכ"א).
עוד כתב החיד"א, שצריכים לאזהרת גרושה בכהן, לאלו האופנים בהם כופים את הבעל להוציא, כגון לאלו שיש להם חולאים רעים או בעלי מומין, כמבואר בשו"ע אבן העזר סי' קנד, שבכל אלו נעשית גרושה גם כשלא מצא בה ערות דבר.
עוד כתב: "אי נמי, אפשר דגם לב"ש האי ד'לא יגרש אלא אם כן מצא בה ערות דבר', לאו איסורא דאורייתא הוא, והרי מהר"ם מלובלין בתשובה (סי' קכג) כתב דאפילו לב"ש איסורא ליכא, אלא עצה טובה קמ"ל, עי"ש, ואם נאמר דאף דאיכא איסורא - לאו מדאורייתא, דמדאורייתא יכול לגרש, קרא מדאורייתא קאמר, להזהיר לכהן מגרושה דאינה זונה...".
ביסוד זה - אם דברי ב"ש אינם אלא עצה טובה או איסורא- האריכו האחרונים, ונביא את לשון ה'משנה למלך' (שם): "ובעיקר דין זה, ד'לא יגרש אדם את אשתו אלא אם כן מצא בה ערות דבר', מצאתי להרב 'כנסת הגדולה' יו"ד סי' רל"ט, שכתב, דאין כאן שום מצוה לא מדאורייתא ולא מדרבנן, דאפילו לב"ש דאמרי 'לא יגרש וכו'', עצה טובה קמ"ל, ולא שהוא מוזהר על זה, דלא מצינו בשום מקום שיהא מוזהר האדם שלא לגרש אשתו אפילו מדרבנן, וראיה לדבר מדהוצרך רבינו גרשום מאור הגולה לתקן שלא לגרש אשה שלא מרצונה, ועוד ראיה ממה שאנו נוהגין להתיר למגרש אם נשבע לגרש. זהו תורף דבריו ז"ל, יעו"ש באורך [וכ"כ בתשובת הרב 'מאיר עיני חכמים' (פא, ב)... מהרח"ש בשאלה סימן ג', מהר"א ששון סימן ס"ד, פנים מאירות ח"ג סימן ג', ופני יהושע (שו"ת אה"ע סי' יב), דמשמע מדבריהם דקיימי בשיטת ה'כנסת הגדולה' דאין כאן אלא עצה טובה], ודבר תימה הוא לומר כן, כי ברור שיש איסור מדאורייתא, מדגרסינן שלהי המגרש (צ, א): "אמר ליה רב פפא לרבא, לא מצא בה לא ערוה ולא דבר מהו ("מי כייפינן ליה לאהדורה או לא". רש"י), אמר ליה, מדגלי רחמנא גבי אונס (דברים כב, יט) 'לא יוכל לשלחה כל ימיו', כל ימיו בעמוד והחזיר קאי, התם הוא דגלי רחמנא, אבל הכא מאי דעבד עבד", הרי שהיה ס"ד שכופין אותו להחזירה, ואם אין בזה כי אם עצה טובה, מדוע הסתפקו אם כופין אותו להחזירה, הרי אין כאן שום איסור, ומוכח מזה, שאכן יש בזה איסורא דאורייתא ממש (וכמ"ש מהרי"ט שם חלק חו"מ סי' צח).
עוד כתב החיד"א: "אי נמי, אצטריך קרא לעבר וגרשה, אף דליכא ערות דבר, דודאי מגורשת גם לבית שמאי, ומיהו בזה יש לדחות דקרא לא אתא לעבר עבירה וגרשה אשר לא כדת כדאמרינן בעלמא", כוונתו, כדברי הגמרא שהעלינו, שבדיעבד אם עבד עבד, ונשארת גרושה ואין כופין אותו להחזירה, וכתירוץ זה כתבו גם מהר"ם שיף והפני יהושע, יעו"ש.
עוד כתב החיד"א לתרץ: "אי נמי, אצטריך היכא דנתרצו שניהם בגירושין ברצון נפשם הגמור, דאז אף לבית שמאי ליכא איסורא, ויכול לגרש בלי סיבה כל שהיא מרוצית ברצון נפשה, והיא כשרה וצנועה, ועל זה הזהיר הכהן שלא ליקח גרושה", וכן מבואר בשו"ע (אבה"ע סי' קיט ס"ג): "לא יגרש אדם אשתו ראשונה, אלא אם כן מצא בה ערות דבר. הגה - אבל בלאו הכי אמרינן כל המגרש אשתו ראשונה מזבח מוריד עליו דמעות, ודוקא בימיהם שהיו מגרשין בעל כרחה, אבל אם מגרשה מדעתה, מותר", וכתירוץ זה כתבו גם כן ה'פני יהושע' וה'מהר"ם שיף'.
תירוצו האחרון של החיד"א הוא: "אי נמי, כל היוצא למלחמה כותב גט כריתות לאשתו, הגם שהיא חביבה לו וצנועה אפילו לבית שמאי, כדי שלא תשאר עגונה ואתא קרא לאוסרה לכהן", וכן כתב ה'קרבן נתנאל' (על הרא"ש גיטין פ"ט אות ל): "יש מקשין הבל, אם כן אמאי צריך לצוות איסור גרושה לכהן, הא לבית שמאי אינו מגרשה אלא אם כן מצא בה דבר ערוה, ואם כן תיפוק ליה דהוי לה זונה, וליתא, דמי לא עסקינן שאדם מגרש לאשתו מחמת אהבה שלא תתעגן כשהוא הולך למדינת הים, או כדי שלא תפול קמיה יבם, והם (=בית שמאי ובית הלל) לא פליגי שלא יגרשה שלא לתועלתה כי אם מצא בה ערות דבר" (עי' שו"ת מהר"ם מלובלין שם, וראה "מהר"ם שיף" ו"פני יהושע" תירוץ נוסף).
