קבלה שהיא נתינה

הרב דב קדרון

קדושין ז ע"א

עיקרון בסיסי בקידושין הוא שהאיש צריך לתת לאשה כסף משלו לצורך הקידושין. אולם יש מצב שבו האשה נותנת כסף לאיש והיא מקודשת – כאשר הוא אדם חשוב, שאינו רגיל לקבל מתנות, שאז ההסכמה שלו לקבל מתנה מהאשה נחשבת לנתינה שהוא נותן לה, שהרי היא הייתה מוכנה לשלם לפחות פרוטה כדי לקבל את ההסכמה הנדירה הזו.

על פי זה מסביר האלשיך הק' את הפסוק בתהלים (צו, ח): "שְׂאוּ מִנְחָה וּבֹאוּ לְחַצְרוֹתָיו", שהמילה "שאו" היא מלשון קבלה, כלומר:

אל יעלה על רוחכם שאתם עושים כביכול לקב"ה טובה שתבואו לחצרותיו, אלא להיפך, אדרבה, אתם נושאים ומקבלים דורון ממנו יתברך במה שיניח אתכם לבא לחצרותיו, כמו שאדם חשוב שמסכים לקבל מתנה נחשב נותן ולא מקבל, כך כאשר הקב"ה מסכים שתבואו לחצרותיו הוא עושה לכם טובה.

כיוצא בזה מסביר בעל ספר בן פורת יוסף (בראשית פרשת חיי שרה) את הפסוק (תהלים סה, ה): "אַשְׁרֵי תִּבְחַר וּתְקָרֵב יִשְׁכֹּן חֲצֵרֶיךָ": שלא יעלה על לבו של אדם שהקב"ה מחזיק לו טובה על שבא לחצרותיו, אלא להיפך, עליו להודות לו על הזכות שזוכה לעובדו, כי אשרי ומאושר הוא האדם שקיבל מתנה ודורון ממנו יתברך, בזה שהוא בוחר בעבודת האדם ומקרבו אצלו.

כך גם אנו מודים בסוף מודים דרבנן: "על שאנו מודים לך", על הזכות שמאפשר לנו הקב"ה להודות לו.