גליון "עלים לתרופה"
המו"ל: מכון "אור הצפון" דחסידי בעלזא - אנטווערפן, בלגיה
גליון אלף שפג מדור "עלי הדף"
מסכת קידושין
דף ז ע"א

נתינה לאדם חשוב נחשבת כלקיחה – בין ישראל לאבינו שבשמים

בעי רבא, הילך מנה ואקדש אני לך מהו, אמר מר זוטרא משמיה דרב פפא מקודשת (ז, א). בסוגיית הגמרא דנו היאך חל הקידושין, הלא מדרך הקידושין שהבעל נותן קידושין לאשה, וכמו שמבואר לעיל (ה, ב) שב"נתנה היא" אינה מקודשת, ועל כך אמרו: "הכא באדם חשוב עסקינן, דבההיא הנאה דקא מקבל מתנה מינה, גמרה ומקניא ליה נפשה". ומסיקה הגמרא: "איתמר נמי משמיה דרבא וכן לענין ממונא", כלומר, קנין זה מועיל גם בשאר דיני ממונות, ולאו דווקא בקידושין.

ביסוד זה מבארים האלשיך הק' וה'תולדות יצחק' (לרבינו יצחק קארו זצ"ל, דודו של מרן הבית יוסף זצ"ל), מה שנאמר בתורה בתרומת המשכן (שמות כה, ב): "דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי", ונודע הדקדוק בזה, כי היה לו לומר 'ויתנו לי תרומה', שהרי זה היה הציווי שיתנו בני ישראל את תרומתם, כי "לפעמים הנותן נחשב כאלו יהיה מקבל, והוא, כשהמקבל אדם חשוב כמו שאמרו במסכת קידושין 'נתנה היא ואמר הוא' אם הוא אדם חשוב, מקודשת, ואם כן 'ויקחו לי תרומה', רוצה לומר 'ויקחו ממני תרומה', שבנותנם לי תרומה מקבלים ממני ואני הוא הנותן והם המקבלים' (לשון ה'תולדות יצחק').

ונעתיק גם מתק לשון האלשיך הק': "כי באמת אם איש קטון הערך יתן מתנה לשר וגדול ויקבל מידו, הלא הנותן למקבל יחשב במה שהחשוב ממנו החשיבו לקחת מידו, כאשר חכמים יגידו כן על כל המקדש את האשה ונתנה היא ואמר הוא, אם אדם חשוב הוא מקודשת, כי במה שהחשיבה לקבל ממנה חשיב כאילו היא קבלה ממנו, ונחשב כ'אמר הוא ונתן הוא'...", וכיו"ב ממשיך לבאר ענין נתינת תרומת המשכן, "מקל וחומר, אם בהיות נותן ומקבל בני אדם, על יתרון חשיבות מה במקבל על הנותן, יחשב הנותן למקבל, ומה גם עתה במלך מלכי המלכים יוצר הכל יצוה עלינו יקחו לו תרומה לעשות לו מקדש, כי חשיבות הלזה על כל יתגדל, כי מה אנו מה חיינו יחשיבנו יתברך ליקח ממנו ומידנו. ואם כן איפה אין לנו נותן נחשב ללוקח ומקבל כזה... וזה יאמר 'דבר אל בני ישראל ויקחו', כי ללוקחים יתייחסו במה שהוא לי תרומה והחשבתים לקבל מהם".

ה'שב שמעתתא' בהקדמתו (ד"ה יעסוק) מבאר על פי ההקדמה האמורה את דברי רש"י על הפסוק: "ויקחו לי תרומה", וכתב רש"י: "לי לשמי", ותמה בזה, מדוע הוצרך הכתוב להזהיר שתהיה התרומה לשמה יותר משאר כל המצוות, והלא אמרו ז"ל (פסחים נ, ב): "לעולם יעסוק אדם בתורה ומצות אע"פ שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה", אלא, דהנה הר"ן כ' (קידושין ג, א מדפי הרי"ף): "דכי אמרינן דאדם חשוב דכי מקבל מתנה מקרי הנאה, הני מילי כשמקבל מתנה גמורה, אבל כשאינו מקבל אלא על מנת להחזיר אין הנותן מתחשב בשביל כך", והיינו שבנותן מתנה על מנת להחזיר, הגם שבד"כ קיימא לן דהוי מתנה, והיה ראוי גם לקדש אשה במתנה על מנת להחזיר מדאורייתא (עי' קידושין ו, ב), אמנם, הנותן מתנה לאדם חשוב על מנת שיחזירנה, אין הנאת קבלת המתנה שהיא על דעת להחזיר נחשבת הנאה, שתוכל להתקדש בה, ולכן הגם שבנותן צדקה מצינו (פסחים ח, א) ש"האומר סלע זו לצדקה בשביל שיחיה בני או שאהיה בן העולם הבא, הרי זה צדיק גמור" וקיים מצות צדקה, אכן מצוה כזו אינה נחשבת בבחינת 'לקיחה' מאת הבורא ב"ה, מאחר שמצוה זו היא על מנת להחזיר, שיקבל בחזרה איזו טובת הנאה בזכות המצוה, ובכהאי גוונא הנאת הקבלה של אדם חשוב אינה נחשבת כמי שנתן המקבל הנאה להנותן. ולכן שפיר כתב רש"י: "ויקחו לי – לי לשמי", כי בכדי שתיחשב נתינת תרומת בני ישראל בבחינת 'ויקחו' – כלוקחים מאת הבורא ב"ה, אחרי שזכינו לתת מתנה לפניו ית', כפירוש ה'תולדות יצחק' והאלשיך הק', הנתינה צריכה להיות לשמה, ולא לשם כוונה אחרת כלל, דאל"ה לא תיחשב הנתינה לאדם חשוב כלקיחה, ושפיר נדרשה מבני ישראל שתהיה התרומה לשם שמים.

ומה נעים להביא בזה דברי ה'עבודת ישראל' (פר' שמיני): "ואגב אומר לך מה שאמרתי כבר בנוסח [ברכת המצות] 'אשר קדשנו במצותיו', פירוש, שהוא קידש אותנו על ידי המצות, שנהיה אנחנו מקודשים כמו האשה המקודשת לבעלה, וכמו שכתבו כמה ספה"ק. ולכאורה יש לתמוה, כיון דפסקינן בשו"ע אהע"ז סימן כ"ז (סעיף ז) דבקידושין צריך שיתן הבעל כסף קידושין לאשה ולא שתתן היא, משא"כ אנחנו אומרים שהקידושין הם על ידי המצות שאנו עושין במעשה ידינו. ויש ליישב הענין, כדאיתא שם (סעיף ט) ב'אדם חשוב' אפילו נתנה היא מקודשת, והטעם, מאחר שהוא אדם חשוב, בההיא הנאה דמקבל מתנה ממנה גמרה ומקניא נפשה. וי"ל גם בנידון דידן, הואיל שיש ליוצרנו ית' מלאכים ומשרתים ושרפים ואופנים וחיות הקודש המהללים שמו תמיד, וכבודו ית' פונה ברחמים ואבה תהלה לקבל מתנה ומצות מדרי גיא ומדלי מעש, בההיא הנאה אנחנו מקנין נפשותינו בקנין גמור ונתקדש בקדושה של מעלה".

אימרא זו מובאת גם בספר 'שפתי צדיקים' להרה"ק מדינאוויץ זי"ע (פר' בראשית) וז"ל: "ויובן על דרך 'אמרה היא לו הילך דינר ואתקדש אני לך', אם אדם חשוב הוא מקודשת, בההוא הנאה שיש לה על שהוא מרוצה לקבל הימנה מתנה מקודשת, והנה השם יתעלה שמו קדשנו שנתן לנו המצות, ולכאורה הלא המצות אנחנו עושים ולא הוא, ובמה קידש אותנו להיות נחשב קידושין, הלא כשאנחנו העושים המצות דומה שאנחנו נותנים לו, והוה כ'הילך דינר ואתקדש אני לך', אמנם, במה שמקבל מאתנו עשיית המצות בההוא הנאה הוא קידושין. ושמעתי מפרש בשם הרב הצדיק הקדוש וכו' ר' איציקל לאנצטיר ז"ל נבג"מ (-החוזה הק' מלובלין זי"ע) אומרו 'אשר קדשנו במצותיו', וקשה, הלא אנחנו עושים המצות, לזה אמר 'ורצה בנו', בזה הוי קידושין עכ"ל הקדוש".