שלושה אופני השוואה בתורה
הרב דב קדרון
קדושין יד ע"ב
בגמרא נאמר שבפסוק (דברים טו, יב): "כִּי יִמָּכֵר לְךָ אָחִיךָ הָעִבְרִי אוֹ הָעִבְרִיָּה" יש היקש בין עבד עברי לאמה עבריה.
השל"ה בכללי התלמוד (א כלל מדות) כותב שיש שלשה אופנים של השוואה בין עניינים שונים בתורה: א. גזירה שווה, כאשר כתובה מילה זהה או דומה בשני עניינים, אף שלכאורה אין קשר ביניהם, וקיבל אדם מרבו שיש כאן גזירה שווה, אזי לומדים את פרטי ההלכות זה מזה. ב. היקש, כאשר התורה עצמה משווה ומחברת שני עניינים זה לזה, מובן שהכוונה היא לתת בזה כל מה שכתוב בזה. ג. סמוכים, כאשר שני פסוקים סמוכים זה לזה בתורה, סמיכות זו באה לקשר ולהשוות ביניהם ולאפשר ללמוד זה מזה את פרטי דיניהם.
ההשוואה החזקה ביותר היא היקש, כי בהיקש התורה עצמה בצורה מפורשת משווה בין שני עניינים, לכן הכלל הוא שאי אפשר להקשות קושיות על כך: אין משיבין על ההיקש.
סמיכות של שני עניינים שמופיעה בתורה אינה השוואה מפורשת, אבל עצם העובדה ששני פסוקים נסמכו זה לזה היא מכוונת כמובן, לכן ניתן ללמוד מכך להשוות בין העניינים. אמנם לדעת רבי יהודה דורשים זאת רק כאשר מוכח מכוח הכתוב לדרוש כן, או שהפסוק מופנה ומיותר ללמד על הסמיכות.
ההשוואה הרחוקה ביותר היא גזירה שווה, שכן היא יכולה להיות גם בין שני עניינים שלכאורה אין שום קשר ביניהם, לכן הכלל הוא: אין אדם דן גזירה שווה מעצמו, אלא אם כן קיבלה מרבו. רק כאשר יש מסורת שעוברת מדור לדור שאכן יש השוואה בין העניינים ניתן לדרוש גזירה שווה.
