מתוך: עלון אורחות חיים במשפטי התורה
 

מצוות שהנשים פטורות מלקיימן

הרב צבי שפיץ

קידושין כט ע"א

כתוב במשנה בקידושין (כט.) שנשים פטורות מלקיים מצוות שהזמן גורם להן. כלומר, שחייבים לעשותן דווקא בזמן מסוים בשעות היום או הלילה או בתאריך מסוים בשנה. ומביאה הגמ' שם (לג: - לד) דוגמאות לכך כמו: שמיעת תקיעת שופר בראש השנה, ישיבה בסוכה, לקיחת ארבעת המינים בחג הסוכות, לבישת ציצית, והנחת תפילין.

למה ציצית נחשבת מצוה שהזמן גורם לה

וכתב שם רש"י, שהסיבה שתפילין היא מצוה שהזמן גרמא היא - מאחר ובלילה, וכן בשבתות ובימים טובים פטורים מלהניח תפילין. והוסיפו שם התוס' בשם ר"י, שהסיבה שציצית היא מצוה שהזמן גרמא - מפני שבלילה פטורים מציצית. ואפילו לשיטה שגם בלילה חייבים בציצית, אולם חיוב זה קיים דווקא אם הדרך ללבוש את הבגד שלובש בלילה גם ביום. ורק בגד כזה אם לבשו בלילה - חייב בציצית. אולם בגד שלא לובשים אותו ביום אלא רק בלילה - פטור מציצית לכל הדעות. לכן גם לאותו מאן דאמר, היות ולבישת הבגד הזה ביום גורמת לחיוב ציצית, לפיכך ציצית נחשבת מצוה שהזמן גורם לה.

על כל פנים מבואר בגמ' בקידושין, שנשים פטורות ממצות ציצית - אך ורק בגלל שהיא מצוה שהזמן גורם לה. והנה דעת רבינו תם בתוס' בראש השנה (לג. ד"ה הא רבי יהודה וכו'), שכשנשים מקיימות מצוות שהזמן גרמא, למרות שפטורות מכך - מברכות על עשיית המצוה כמו שהאנשים מברכים, מכיון שגם הן בכלל הציווי הכללי של קיום מצוות התורה. וכך גם פסק הרמ"א (אור"ח סי' תקפט, ו), וכך מנהג בנות אשכנז. ולפי זה, אם אשה תלבש ציצית - תוכל לברך על מצוה זו. [ועיין להלן, שבזמן הזה המנהג שונה].

לשו"ע אשה כשרה לקשירת ציצית

כמו כן מכיון שהן רשאיות לקיים מצוה זו למרות שאינן מחויבות בה – אשה כשרה לקשור את הציציות לבגד וטלית של איש. כי גם הן שייכות לקיום המצוה, כמו ששייכות בקיום כל מצוה שהזמן גרמא, ואע"פ שאינה מצווה לקיימה. וכמו שפסק השו"ע (או"ח סי' יד, א) להלכה, וכך דעת רוב רבותינו הראשונים, וכפי שנלמד מהגמ' בקידושין שהובאה לעיל.

שיטת ר"ת, ומהר"ם מרוטנבורג לפסול ציצית שקשרה אשה

אמנם דעת רבינו תם – שאשה אינה יכולה לקשור ציציות. ואם קשרה - הציצית פסולה, וצריך להתירה מהבגד ולקשור שנית ע"י איש. וטעמו, שמכיון שאינן מצוות בלבישת הציצית, לכן אינן כשרות לקושרם לבגד, כי הוקש חיוב אחד לשני. ועיין בביאור הלכה (סי' יד, א) שכתב - שהיות ודעת ר"ת בזה הינה דעת יחיד, לכן היא לא הובאה להלכה.

בנוסף לשיטת ר"ת, לדעת המהר"ם מרוטנבורג, שהובאה בהגהות מימוניות על הרמב"ם בהל' ציצית (אות ט) ישנו טעם נוסף המעכב מנשים לקשור את הציציות לבגד. משום שנאמר בפרשת ציצית "דבר אל - בני ישראל - ועשו להם ציצית". משמע שדווקא - בני ישראל הזכרים כשרים לקשור את הציציות לבגד ולא - בנות ישראל. וכשם שנלמד מאותו פסוק, בני ישראל - ולא גויים, כך לדעתו נלמד שגם הנשים אינן כשרות לעשות את הציצית. כלומר, לחבר את הציציות לבגד ולקושרם, אע"פ שהן כשרות לטוות את הציציות כמבואר שם במשנ"ב (סי' יד, ס"ק ג) וע"ש.

אמנם להלכה לדעת השו"ע שם, היות ונשים פטורות מציצית רק בגלל שזוהי מצוה שהזמן גרמא - הן כשרות גם לכתחילה לקשור את הציציות לבגד. ולדעת הרמ"א שם, לכתחילה צריך לחשוש לדעת המהר"ם מרוטנבורג, ולכן צריך שאיש יקשור את הציציות לבגד. אולם בדיעבד אם אשה קשרה - הציצית כשרה, ורשאים גם האנשים לברך עליה.

מנהג נשות ישראל, שלא ללבוש ציצית - גם בצנעא

והנה כל האמור הינו ביחס להטלת הנשים את הציציות לבגד, אבל מעיקר הדין גם לדעת רבינו תם, וגם לדעת המהר"ם מרוטנבורג, רשאיות הנשים ללבוש ציצית שעשו אותה אנשים ולברך עליה, כמו שמברכות בכל מצוות שהזמן גרמן. אלא שלמעשה מנהג הנשים - שלא ללבוש ציצית, ולא להניח תפילין ואפילו בצנעא בביתן – ולכן אין לנהוג אחרת. ויתכן שכעת לאחר שהנשים נהגו שלא ללבוש ציצית, שוב הפך בגד זה ללבוש ששייך רק לאיש, ואם כן אשה שבזמן הזה תלבש ציצית - אולי תעבור בלבישתה על איסור "לא תלבש", וצ"ע.
למה נשים אינן מקיימות מצוות - קידוש לבנה

כתב המגן אברהם (בתחילת סימן תכו) שנשים פטורות מלקדש את הלבנה מפני שהיא מצות עשה שהזמן גרמא. ומביא שם בשם השל"ה הקדוש ע"פ המקובלים, שאע"פ שמעיקר הדין היו רשאיות לקדש את הלבנה, אולם למעשה - אסור להן לקדש את הלבנה - ואפילו אם ירצו, וגם ללא ברכה. בגלל שע"י חטאה של חוה [שהיא שרש כל הנשים שנולדו אח"כ] שאכלה מעץ הדעת – נגרמה פגימת הלבנה בכל חודש וחודש - שהיא נחסרת לעינינו מחצי החודש ואילך בהדרגה - עד שנעלמת מעינינו כליל. ואכן כך מנהג נשות ישראל - שאינן מקדשות את הלבנה.
טענה שמצות קידוש לבנה לא תחשב מצוה שהזמן גרמא

אמנם בחכמת שלמה [לגר"ש קלוגר זצ"ל] על השו"ע שם הקשה על דברי המג"א, שלכאורה מצות קידוש לבנה אינה דומה כלל למצוות שהזמן גרמן. מאחר והגדר של הזמן גרמן הוא - מצוה שצריך לקיימה דווקא ביום או בזמן מסוים במהלך השנה. ואע"פ שאת עצם המעשה ניתן לקיים בכל יום בשנה, וכן בכל שעה שביום, כשם שניתן לאכול מצות או לשבת בסוכה בכל יום בשנה. אולם התורה או חז"ל קבעו, לקיימם דווקא בתאריך מסוים בשנה או בשעות מסוימות ביום.

משא"כ קידוש לבנה, מהות המצוה לא קשורה כלל ליום או לתאריך מסוים בחודש, אלא שמציאותית לא ניתן לקדש את הלבנה רק בעת שהירח זורח בפועל, וניתן להנות מאורו בארץ. וכן המצוה קיימת - כל זמן שהירח גדל עד שמגיע לשלימותו. וקיום תנאים אלו, לדעת רבינו יונה בברכות (כא.) הוא החל מהיום השלישי לאחר מולד הלבנה. ולדעת השו"ע (אור"ח סי' תכד, ד) בשם המקובלים, הוא החל מהיום השביעי לאחר מולד הלבנה. ולדעת שניהם – עד סוף יום טו בחודש, היות ולאחר תאריך זה, הלבנה מתחילה להתקטן, שפגימתה ניכרת וגוברת עד סוף החודש שלא נראית לנו כלל. וזהו הטעם שלא ניתן לקדש בשאר ימי החודש את הלבנה. נמצא שלא זמן מסוים בחודש מונע מאיתנו מלקיים את המצוה - אלא טבעו של הירח כפי שנראה לנו - הוא זה שמונע מאיתנו לקדשו בשאר הימים. ולפי זה טוען החכמת שלמה, שהנשים היו צריכות מעיקר הדין לקדש את הלבנה כמו האנשים ולברך על כך, לולא הטעם שכתב השל"ה בשם המקובלים.

ביאור דעת המג"א שגם קידוש לבנה נחשבת מצוה שהזמן גרמא

ואולי ניתן ליישב את המג"א, שנכון שהמניע מלקדש את הלבנה בחלק מימי החודש נובע מחמת גודלה וטבעה של הלבנה בלבד - ולא שהזמן של החודש מצד עצמו גורם לקדשה או שלא לקדשה. אולם כיון שכעת קבעו לנו חז"ל את צורת עשיית מצוות קידוש לבנה, שנעשה אותה דווקא בימים מסוימים בחודש, ולא בשאר ימי החודש. לפיכך לאחר קביעת חז"ל - מעתה נקבעה מצוה זו כמצוה שרק זמן מסוים בחודש ניתן לעשותה, וככל המצוות שהזמן גרמן. ואע"פ שהטעם לקביעת חז"ל הוא - בגלל טבעו של הירח, ולא בגלל ימי החודש.
ביאור שני עונשי הלבנה והגורמים לכך

ובעצם דברי השל"ה הקדוש לכאורה מהראוי להבין, שהרי מבואר בגמ' חולין (ס:) שהלבנה נענשה בגלל שטענה לקב"ה, שאי אפשר ששני מלכים [השמש והירח] ישמשו בכתר אחד וכו'. והרי טענה זו היתה ביום הרביעי לבריאת העולם שבו נבראו שני המאורות. ואילו חוה נולדה וחטאה באכילתה מעץ הדעת רק ביום השישי לבריאת העולם, יומיים לאחר חטא הלבנה וקבלת עונשה. ואם כן במה תלוי חטאה של חוה שהיה ביום השישי לבריאה, לפגימת הלבנה שהיה יומיים לפני כן?

ואולי ניתן לבאר זאת, שבגלל קיטרוג הלבנה ביום הרביעי לבריאה עונשה היה - רק שנעשתה קטנה בגודלה מהשמש, אע"פ שהן נבראו בתחילה בגודל שווה. וכמשמעות הפסוק בבראשית (א, טז) "ויעש אלוקים - את שני המאורות - הגדולים. את המאור הגדול [השמש] - לממשלת היום. ואת המאור הקטן [הירח] - לממשלת הלילה" וכו'. וכפי שפירש רש"י את הפסוק וע"ש. נמצא שלמרות שהקטין הקב"ה מהירח רק את גודלו, אבל יתכן שעדיין היה ללבנה אור עצמי משלה שלא קיבלתו מהשמש, והיא נראתה בארץ בשלימותה מאירה וזורחת, אע"פ שהאור שלה היה בעוצמה פחותה מהשמש. ובאופן הזה היא היתה ממשיכה לזרוח ולהאיר בכל יום מימות החודש, והשנה, וללא כל שינוי.

אולם בגלל חטא חוה שנעשה ביום השישי לבריאת העולם, נענשה הלבנה בעונש נוסף, שאיבדה מעתה את אורה העצמי, ומעתה כל אורה בא מהשמש בלבד. אלא שעקב סיבוב השמש את כדור הארץ - לכן אור הלבנה נראה ליושבי הארץ רק בחצי הראשון של החודש. נמצא למסקנה - שהלבנה קיבלה שני עונשים. עונש אחד ביום הרביעי לבריאה - בגלל החטא שלה בלבד, שה' הקטין את גודלה מהגודל שבה נבראה, אבל עדיין האירה מהכח העצמי שלה. וביום השישי לבריאה, בגלל חטא חוה, קיבלה הלבנה עונש נוסף - שאיבדה את אורה העצמי, ומעתה היא מקבלת את אורה מהשמש בלבד, ועיין בספר תורת חיים על הגמ' בחולין (ס:) והנלע"ד כתבתי.

ביאור הקשר שבין חטא חוה, לבין עונשה של הלבנה מחמתה

ולכאורה מהראוי להבין עוד מה הקשר בין חטא חוה, לעונש שקיבלה הלבנה ביום השישי לבריאה, למרות שהיא לא חטאה כעת?

ואולי הביאור בזה הוא, שהיות ומחוה יצא עם ישראל שכל חגיו ומועדיו מחושבים לפי הירח, ולכן נמשלו ישראל ללבנה ולא לשמש וכו'. והנה הקב"ה ברא את העולם באופן שהוא יתנהל ע"פ גורמי הטבע. וזאת למרות שהקב"ה משגיח כל הזמן על הנעשה בעולם, והוא זה שבראם, וגם כעת הוא זה שנותן להם כל הזמן את חיותם. ולולא שהם מקבלים כל הזמן את חיותם מהקב"ה - הם יחזרו לתוהו ובוהו. וכפי שדרשו חז"ל את הפסוק "ואתה מחיה את כולם", אל תקרי מחיה - אלא מהווה. בנוסף לכך קבע הבורא ית"ש חוק בטבע, שעם ישראל ותורתו קשורים בקשר בלתי ניתן להפרדה מהירח, וממנו הם מקבלים את כוחם ומזלם. ואע"פ שחלילה לעבוד את הירח, כי הוא בסך הכל נברא לעשות את רצון הבורא ית"ש - ואין לו שום ממשות עצמית כלל. אולם הקב"ה משתמש בו כהיכי תמצי להשפיע באמצעותו על עם ישראל.

ולכן כתוב בירושלמי, שאם בי"ד יחליטו לעבר את החודש, מתי מתחיל החודש החדש שבו תזרח הלבנה - ע"י כך הם משנים את מערכות גופן של בנות ישראל - ויש בכך נפקא מינה רבות לגבי הלכות הקשורות לנשים. וכלשון הגמ' במסכת נדה - "שיפורא דבית דין - גרם" כלומר, שופר הכרזת בי"ד על עיבור החודש – גורם לשינוי בגוף הנשים. וכן כתוב בירושלמי במסכת ראש השנה על הפסוק "לא-ל גומר - עלי". לגבי שינוי נוסף שנעשה בגופן של נשים קטנות – עקב עיבור החודש.

לפיכך כשחטאה חוה שבה היו כלולים כל נשמות בנות ישראל שיבואו לעולם, נחשב הדבר - כאילו כל בנות ישראל היו שותפות בחטא, וכולן נהנו מהאכילה מעץ הדעת. ומאחר והשרש שממנו קיבלו את כוחן הוא מהלבנה, כי כאמור כך ברא הקב"ה את עולמו. ולכן אמרו חז"ל, שכשהלבנה לוקה - סימן רע לשונאיהם של ישראל [בלשון סגי נהור] שגם הם ילקו חלילה. כי כשהקב"ה מכה את הלבנה, בכך הוא מראה שברצונו להעניש את שונאי ישראל שממנה הם מקבלים את כוחם ומזלם. ממילא באופן הזה קורה גם הפוך, שאם ישראל חוטאים - זה גורם להעניש את הלבנה שהיא שורשם ומזלם. והקשר הרוחני שביניהם - אינו ניתן להפרדה.

ולכן בברכת הלבנה אנו מתפללים ומבקשים מהבורא ית"ש "וללבנה אמר שתתחדש עטרת תפארת לעמוסי בטן - שהם [כלומר - ישראל] עתידים להתחדש - כמותה". כי גורלו של אחד תלוי בגורלו של השני. ואם בני ישראל יזכו לחזור בתשובה שלמה, ע"י כך הם יגרמו ללבנה שתחזור למציאות שבה נבראה מתחילת בריאת העולם בבחינת – "המאורות הגדולים", וע"י כך גם בני ובנות ישראל יזכו להגיע לדרגה הרוחנית של אדם הראשון וחוה אשתו, כפי שנבראו לפני שחטאו באכילה מעץ הדעת.

הטעם למה אם הנשים יקדשו את הלבנה – זה יזיק להן

לפיכך אמרו המקובלים שהביא השל"ה שלטובת הנשים – אין להן לקדש את הלבנה. כי תפילתן לחידוש הלבנה כפי הנוסח שקבעו לנו חז"ל – תיהפך להן – לקטיגור. מאחר והן הרי גרמו לפגימתה ע"י חטא חוה, שגם הן היו שותפות לחוה כחלק בלתי נפרד מעושי החטא.
נמצא שהסניגור [כלומר – תפילתן] תיהפך להן – לקטיגור. כי יזכירו בכך את חטאן, ואת העונש שנגרם ללבנה מחמתן. וממילא תפילה זו עוד יכולה לגרום למתפללת לדברים מאד לא טובים וכו'. ולכן כתבו המקובלים - שאין לנשים לקדש בשום אופן את הלבנה. ואכן – כך מנהג הנשים למעשה - ואין לשנות.

דעת המג"א, שבכל מצוה שהזמן גרמא אם אין בה עשיית מעשה – אסור לנשים לברך עליה

והנה בנוסף לדברי השל"ה, נראה לענ"ד שישנם שני טעמים נוספים, שמחמתם הנשים לא מקדשות את הלבנה.

א. מבואר במגן אברהם בהל' הבדלה (סוף סי' רצו) שגם לדעת הרמ"א שפסק כרבינו תם, שכשנשים מקיימות מצוות עשה שהזמן גרמן למרות שאינן מחויבות בהן, הן מברכות על עשיית המצוה כמו שהאנשים מברכים עליה. דין זה קיים - רק במצוות שקיום המצוה נעשה ע"י עשיית מעשה בפועל, אלא שחז"ל תיקנו גם ברכה על עשיית המצוה כמו: ישיבה בסוכה, נענוע ארבעת המינים, שמיעת שופר בר"ה וכו'. שבמקרים אלו מכיון שהנשים עושות את מעשה המצוה – הותר להן גם שיברכו עליה. אולם מצוות שכל מהותן היא – רק אמירת הברכה, והמצוה לא מחייבת שום עשיית מעשה בפועל, במצוות מסוג זה אם הזמן גרמן – גם לר"ת אין להן לברך על מצוות אלו. כי כנראה חז"ל הפקיעו אותן מהברכה הזאת.
ולכן לדעת הרמ"א (או"ח סי' רצו, ח) אין לנשים לעשות הבדלה, מאחר וכל מהות מצוות הבדלה היא – אמירת ברכה בלבד, ואין במצווה זו שום עשיית מעשה בפועל.
ומאותו הטעם כותב שם המגן אברהם – שהנשים לא יקדשו על הלבנה. כי כל מהות מצוה זו הינה – הברכה בלבד. ומאחר ולדעת המג"א (בתחילת סי' תכו) מצוות קידוש לבנה נחשבת כמצוה שהזמן גרמא – לכן אין היתר לנשים לברך על קידוש לבנה גם לר"ת.

טעם נוסף שנשים לא יקדשו את הלבנה

ב. טעם נוסף ניתן לומר ע"פ דברי החתם סופר בחידושיו למסכת שבת (כא:) שביאר, שלמרות שהגמ' שם אמרה שגם הנשים חייבות בהדלקת נר חנוכה, אולם אם הן שומעות בביתן מאיש אחר שמדליק נר חנוכה – אין הן מדליקות בביתן, ואינן נוהגות כדרך המהדרין, שכל אחד מדליק בנפרד בביתו, עכ"פ לדעת הרמב"ם, ושכמותו פסק הרמ"א (או"ח סי' תרעא, ב) לעשות, וכך מנהג בני אשכנז.

וביאר שם את הטעם, מכיון שחז"ל תיקנו שהדלקת נ"ח צריכה לכתחילה להיעשות ברשות הרבים על פתח ביתו, ומאחר ואין כבודה של האשה לצאת לרה"ר כי "כל כבודה בת מלך – פנימה". לפיכך מעיקרא לא חייבו אותן להדליק בנפרד נר חנוכה, ואפילו כשיכולות להדליק בביתן. והן יוצאות ידי חובה אם ישמעו מאיש שמדליק. ורק אם אין להן אפשרות לשמוע מאף אדם שמדליק, אז תדלקנה נר חנוכה לבד.

לאור האמור, היות ומבואר ברמ"א (או"ח סי' תכו, ד) שמקדשים את הלבנה דווקא תחת כיפת השמים – ולא בבית. כי מהות המצוה היא - הקבלת פני השכינה, ולכן יוצאים מביתו לרחוב, כדרך שיוצאים לקראת מלכים כמבואר שם במשנ"ב (ס"ק כא). לפיכך חז"ל מראש לא תיקנו מצוה זו לנשים, ולא רצו שהן יעשו אותה – כדי שלא יצאו מביתן לרה"ר, ויפגמו בכך את גדרי הצניעות.