למהותו של קניין / קידושין כה ע"א - כו ע"ב
הרב ברוך גיגי / ישיבת הר עציון
דף יום-יומי, תורת הר עציון
לאחר קנייני האישה והעבדים, אנו עוברים לדון בפרקנו בקנייני הבהמות, הקרקעות והמיטלטלים. נקדיש את עיוננו השבוע לחקירה יסודית במשמעות הקניינים.
האם גדר מעשה הקניין מהווה רק ביטוי חזק ותקיף יותר של החלטת ליבו ופיו של האדם להקנות ולקנות, והמעשה נותן גושפנקא סופית לרצונו, או שמא מעשה הקניין נחוץ מהותית להעברת הבעלות ולא רק כביטוי לגמירות דעתו.
שאלה זו רחבה, וזוקקת עיון ודיון רב בסוגיות רבות, נסתפק במסגרת זאת בהצגת שתי דעות מרכזיות: דעת הרמב"ם מחד, ודעת התוספות מאידך.
כתב הרמב"ם (מכירה א', א'): "המקח אינו נקנה בדברים, ואפילו העידו עליהם עדים. כיצד, בית זה אני מוכר לך... ופסקו הדמים, ורצה הלוקח ואמר קניתי, ורצה המוכר ואמר מכרתי, ואמרו לעדים הוו עלינו עדים שמכר זה ושלקח זה, הרי זה אינו כלום וכאילו לא היה ביניהם דברים מעולם". מסתימת לשונו, נראה שעיקרו של המקח זוקק מעשה בלא קשר לעניין גמירות דעת, וכצד השני של חקירתנו.
מנגד, התוס' הקשו בכמה מקומות בש"ס שמצינו בהם שמועיל הקניין אף בלא מעשה. הצד השווה בתירוצי התוס' הוא, שבמקום שיש גמירות דעת מוכחת, אף בלא מעשה קניין - מהני. ייחודם של כל המקומות הבעייתיים בכך, שיסוד גמירות הדעת בולט שם יותר מאשר במקומות אחרים, ולכן סגי שם בלא מעשה. נציין שניים מהמקרים שבהם דנו התוס' ותירצו כנ"ל.
א. כתובות דף ק"ב. (תוד"ה אליבא) - הסוגיא שם עוסקת באומר לחברו חייב אני לך מנה, שלדעת רבי יוחנן חייב. ר"ת הבין שהסוגיא מדברת בהתחייבות חדשה, שאדם מחייב את עצמו, ובעקבות זאת הקשה: "היכי משתעבד בשטר זה, הא אין מטלטלין נקנין בשטר", ותירץ: "דיש לומר דהואיל וטרח למכתב שטרא, גמר ומשעבד נפשיה, שהרי אפילו באמירה בעלמא יש דברים שנקנים".
ב.. ב"ב דף פ"ח. - "ת"ר: הלוקח ירק מן השוק ובירר והניח... גמר בליבו לקנותו קנה... אטו משום דגמר בליבו לקנות קנה... אמר רב הושעיא, הכא בירא שמים עסקינן, כגון רב ספרא דקיים בנפשיה ודובר אמת בלבבו" - שוב ראינו דברים מפורשים מתוך סוגיית הגמרא עצמה, שירא שמים שליבו ופיו שווים, וגומר בדעתו, אף בלא מעשה קניין - קונה. מוכח מתוך דברי התוס' והרשב"ם שם, שהבינו שהוא קניין גמור כפשט הסוגיא, שהרי שאלו - כיצד כתוב בסוגיא שאם רצה ירא השמים להחזיר למוכר את הסחורה רשאי, והרי קנאה? ותירצו - אין הכי נמי, שאינו רשאי להחזיר אלא מדעת המוכר.
לשיטת רמב"ם יש להבין את המקרים הנ"ל באופן שונה, וכפי שהבינם בעצמו:
א. כתב הרמב"ם (הלכות מכירה י"א, ט"ו): "המחייב עצמו בממון לאחר בלא תנאי כלל, אף על פי שלא היה חייב לו כלום, הרי זה חייב, שדבר זה מתנה היא, ואינה אסמכתא". ברור מדבריו שמועיל אף בלא קניין, ולכאורה הוא סותר את דבריו לעיל: "המקח אינו נקנה בדברים"? אבן האזל ועוד תירצו על פי מה שכתב הרא"ש (כתובות שם) שמטלטלין המיוחדים אין נקנין אלא במשיכה, אבל שיעבוד וחוב מהני בשטר. ביאור הדברים – מעשה קניין נחוץ לצורך העברת הבעלויות בלבד, וזה אינו אלא כשרוצה בדבריו להקנות חפץ מסויים, ולעשות את השני לבעלים עליו. אולם במקום שאינו רוצה להקנות, אלא להתחייב וליצור שיעבוד על עצמו, אין זה כדין מקח שאין נקנה בדברים, שהרי אין כאן חפץ נשוא הקניין, וסגי בהתחייבותו באופן שיש בה גמר דעת כדי ליצור שיעבוד. וראה רמב"ם שם ה/יא, ודו"ק.
ב. במקרה של האיש ירא השמים שגמר בליבו לקנות, הבין הרמב"ם את העניין מגדרי מדת חסידות בלבד. ולשיטתו, יכול הלוקח להחזירם למוכר בלא שום פקפוק אף שלא לדעת המוכר, שהרי לא קנאם, בהעדר מעשה קניין. רק כחומרא בעלמא לעניין מעשר הווי כקנאם, וחייב לעשר לפני שמחזירם, שאין חבר מוציא מתחת ידו דבר שאינו מתוקן. (עיין רמב"ם מעשר פ"ה, ה"א).
איתא במדרש רות רבה ז,יא: וזאת לפנים בישראל על הגאולה ועל התמורה .. לשעבר היו מקלסין על הגאולה, שנאמר זה א-לי ואנוהו ועכשיו על התמורה, שנאמר וימירו את כבודם בתבנית שור אוכל עשב, .. בראשונה היו קונין במנעל ובסנדל שנאמר שלף איש נעלו, חזרו להיות קונין בקצצה, .. חזרו להיות קונין במנעל ובסנדל שלף איש נעלו ונתן לרעהו, חזרו להיות קונים בכסף ובשטר ובחזקה.
ראיתי לאחד האחרונים (מחבר ספר מלאכת מחשבת) שפירש העניין כך: שורש כל קניין הוא בהסכמה הפנימית וגמירות הדעת. בתחילה בשעת מתן תורה שהיו ישראל בקדושתם ובטהרתם, פיהם וליבם שווים, שוו כולם למדרגת רב ספרא שמשגמרו בליבם קנו, ובזה סגי. אלא שברבות הימים, שחטאו בני ישראל והמירו את כבודם, שוב לא ראו בבהירות "זה א-לי", ניטשטשה הראיה וההכרה, נתבלבלה הדעת, ושוב לא גמר האדם בדעתו בצורה ברורה, אלא אם כן נתלווה לדבריו מעשה המבטא את דעתו. זוהי כוונת המדרש, שמשהמירו את כבודם, הוצרכו למעשה הקניין לגלגוליו השונים.
על פי זה נראה לבאר, שזכה קניין סודר להיקרא "קניין", לפי שהוא הקניין היסודי שממנו נתפצלו ונתגלגלו אחר כך דרכי הקניין האחרות. יתכן שבו נשמר יסוד גמירות הדעת גם בדרכי הקניין ובמשמעותו, דהיינו, שנתינת הסודר והמנעל אינם אלא ביטוי של גמירות דעת. אף לכשתמצי לומר שבקניין סודר יש משמעות למעשה הקניין כלשלעצמו כחליפי חפץ בחפץ, מכל מקום בוודאי שהוא בא גם לבטא גמירות דעת, והגדרתו כחליפי חפץ בחפץ אינה אלא נתינת משמעות לעצם המעשה , ועיקרו לא בא אלא לגמירות דעת.
נראה שלשיטת התוס', יש להסביר כך אף את שאר הקניינים, שהרי מסתבר שקניין משיכה הוא בעל משמעות של שליטה או כניסה לרשות כמבואר בראשונים, ואף על פי כן ברור שבמקום שיש גמירות דעת אין צורך במעשה המשיכה לשיטת התוס' , והיינו משום דאף שעיקר המעשה בא לגמירות דעת, מכל מקום נוצקו לקניין זה תכנים ומשמעויות שהעמידוהו כביכול בזכות עצמו. אמנם בקניין סודר, הדבר בולט יותר שהרי אין הסודר שייך לגוף העיסקה, וברור אם כן שעיקרו בהשגת גמירות הדעת. לכן זכה קניין סודר להקרא "קניין" סתם, שהרי בו בא הדבר לידי ביטוי יותר, שזוהי מגמתם ומשמעותם של כל הקניינים.
ואמנם נראה, שאף לרמב"ם יש מקום לומר שביסודו של דבר לא הוצרכו למעשה הקניינים וסגי בגמירות דעת, אלא שאחר כך הוצרכו להם, שלא סמכו על גמירות דעת בלבד, והוזקקו למעשה שיבטא בפועל את העברת הבעלות הפורמלית. אף לשיטה זו, קניין סודר הוא היסודי שבין הקניינים, ראשון לגלגולי הקניינים למיניהם, שהרי המעשה שבו אינו בדרך כלל מגוף העיסקה. על פי זה, יתכן שזוהי הסיבה שירא שמים ראוי שיחמיר על עצמו בגמירות דעת בעלמא, משום שהוא צריך לנהוג כפי שעלה במחשבה, כמצב שבו היה העולם מתוקן, ואף שאין זה מחייב מבחינה הלכתית, שכבר ניתנו קניינים, ובלעדיהם אין המקח נקנה.
אפשר שיש למצוא שימור לאותה תקופת זוהר בתחומי ההקדש, שהרי קיימא לן אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט. כשמתחברים לדברים שבקדושה, נשאר עדיין הרושם הקמאי של אמירה בעלת משמעות הפועלת יותר מכל מעשה, ובבחינה זו, דומים הם הבנים לאב - מה הוא "אמר ויהי" אף הם "אמירתם פועלת ויוצרת". על כגון זה, ראוי שנישא תפילה: "חדש ימינו כקדם".
