מכירת שטרות – במסירה ובשטר / קידושין מז ע"ב

הרב ברוך גיגי / ישיבת הר עציון

דף יום-יומי, תורת הר עציון

1.
נחלקו התנאים במכירת שטרות אם די להם במסירה או שבעינן גם שטר. רבי סבר אותיות נקנות במסירה וחכמים סברי במסירה ובשטר. בפשטות נראה ששניהם סוברים שמכירת שטרות ייחודית היא, כיוון שלא מוכרים כאן חפץ פיזי אלא חוב, ולכן אנו זקוקים לתהליך ייחודי של מכירה, ומעשה קניין.

2.
עיון בדברי הרשב"ם ב"ב עו. מלמדנו שרבי סבר שאע"פ שמטלטלין נקנים בדרך כלל במשיכה, הכא לא מהניא משיכה ובעינן מסירה דווקא, כי משיכה קונה את הנייר עצמו, ואם מתכוון לצור ע"פ צלוחיתו, יכול הוא למכור לו במשיכה גרידא, אבל אם רוצה למכור את התכנים של השטר מוכרם לו במסירה דווקא, כי קניין מסירה יסודו בהעברת השרביט מן המוכר לקונה והקונה נכנס תחת המוכר, וכיוון שאחיזת המוכר בשטר לא היתה אחיזה של לצור ע"פ צלוחיתו, אלא אחיזה בתכנים אף הקונה שמוסרים לו את השטר נכנס תחת המוכר לגמרי. וז"ל רשב"ם ב"ב עו. – 'ואותיות במסירה אבל משיכה אינה אלא בדבר שגופו ממון דמכי משך ליה זכה ביה וה"נ לגבי לצור ע"פ צלוחיתו תיהני ליה משיכה כשאר מטלטלין אבל כדי לגבות החוב צריך שימסרנו מלוה ליד הלוקח'. ועוד שם: 'אותיות נקנות לגבות הלוקח את החוב מן הלוה במסירה שמסר לו המלוה את השטר ולא מצי טעין לוה לצור ע"פ צלוחיתך מסרו לך'.[וצ"ע בדעת רשב"ם אם המסירה כאן מתפקדת גם כדי לקנות הנייר לצור על פי צלוחיתו, או שמא לדעתו, כל הקניין הוא רק על גביית החוב, ולכן מהניא מסירה, וכנ"ל, ועיין סוף הפיסקה הבאה]

3.
אמנם ר"י בתוס' שם סבור שאותיות נקנות לרבי במשיכה ובמסירה. וז"ל: [בד"ה אי כרבי] – 'נראה לר"י דעם המסירה דאותיות צריך משיכה וכן משמע בפרק מי שמת (לקמן דף קנא) דפריך גבי מלוגא דשטרות והא לא משך והא דמזכיר בכל מקום מסירה באותיות אף על גב דבעי משיכה היינו משום דבעינן מסירה מיד ליד ואף על גב דבעלמא לא בעינן מיד ליד כדפרישית לעיל הכא בעינן טפי כדי לקנות השעבוד שבתוכו אי נמי לא בעינן מיד ליד ומ"מ נקט מסירה משום דבעינן דעת אחרת מקנה אותן כמו שאר מסירות לאפוקי מפקיד שטרותיו שאין מחזיק בהן קונה מה שכתוב בתוכו כיון דליכא מסירה שאין דעת אחרת מקנה אותן'. ופירוש הדברים שהמשיכה מועילה לקנות השטר לצור ע"פ צלוחיתו, והמסירה מועילה לקנות את השעבודים, ואפילו נימא דלא בעינן מסירה מיד ליד מ"מ בעינן דעת אחרת מקנה, שכיוון שאין כאן חפץ פיזי בעינן לדעת מקנה כדי שיקנה לו השעבודים. ומחלוקת ר"י ורשב"ם היא האם כיוון שצריך כאן מסירה לשעבודים, ניתן להסתפק בה גם לנייר [רשב"ם - וכמו שמועילה מסירה ברה"ר משום שמשיכה לא קונה שם, ואף כאן באותיות דבעינן מסירה מצד השעבודים הוי כאי אפשר במשיכה וקונים במסירה, זאת אם נניח שיש קניין גם של הנייר, ועיין לעיל סוף סעיף הקודם שהסתפקנו בשאלה אם לרשב"ם קונה בכלל את הנייר], או שבעינן פעולה מיוחדת להעברת הנייר [ר"י - משום שאפשר לעשות גם משיכה לקניית הנייר, וגם מסירה להעברת השעבודים].

4.
אמנם לר"ת מסירה עדיפה ממשיכה, ואם כן יש לומר דמה שנקטו כאן מסירה משום דעדיפה ממשיכה, וז"ל: 'ור"ת פירש דמסירה עדיפא ממשיכה משום דמסירה מיד ליד ובפניו וקניא ברשות הרבים וכל שכן בסימטא [דאפילו משיכה קונה בסימטא]', ומסתבר שלר"ת באותיות בעינן מסירה דווקא מן הטעם שביארנו למעלה. אמנם בתוס' רי"ד שם נראה שמסירה עדיפה ממשיכה וקונה תמיד, ומה שאמרו אותיות נקנות במסירה לא בא למעט משיכה, וצ"ע [כי שמא כיוון ששטר הוא קטן ואפשר לו במסירה אין לקנותו במשיכה, וז"ל שם: 'שכיון שמסר לו החפץ בתוך ידו היאך תעלה על הדעת לומר שלא יקנה אות' אין לך קנין גדול מזה שהוא תופסו בתוך ידו ועד כאן לא פליגי ועבדי משיכה מעליא ממסירה אלא בדברים גדולים כגון בהמה גסה וספינה שאינו יכול לתופשן בידו דאיכא מאן דאמר סגי להו במסירה שכיון שמסרם לו והוא אחז בהם אע"פ שאינו יכול להכניסם בתוך ידו קנה אע"פ שלא משכם ואיכא מאן דאמר דלא מהניא בהו מסירה עד שימשוך ובמשיכה קנאם ואע"פ שלא הביאם ברשותו אבל חפצים קטנים שמכניסם לתוך ידו כיון שמסרם לו ליכא מאן דפליג דהאי עדיפא ממשיכה טובא שהמשיכה אינה מכנסת לרשותו וזו המסירה מכנסת לתוך ידו והשתא חצרו של אדם קונה לו ידו לא כ"ש דהא חצרו משום ידו אתרבאי והיא היא הגבה' דאמרי' שהיא קונה בכל מקום ואפי' בישראל מוכר וההגבהה קונה אפי' בחפץ גדול שאינו יכול להכניסו בתוך ידו כיון שהגביהו וסבלו בכחו כ"ש בחפץ קטן שתפסו בתוך ידו ובמסירת האותיות דפליגי מפני שאין גופן ממון אלא לראי' שבהן והן מילי בעלמא [ולכן חכמים דורשים תוספת של שטר, ואינם מסתפקים במסירה] אבל אם הי' מוסר לו המעות שהן כתובות בתוכו ה"נ דקנה וקנה'. וצ"ע בדעת רבי לשיטה זו אם יש לה דין קניין מיוחד או שמא ברגע שהשטר עובר ועושה קניין המועיל בנייר קונה גם את התכנים. ורק לרבנן בעינן שטר כדי שיחול הקניין על אותן מילי. וכך אכן מסתבר שהתוס' רי"ד סבור בדעת רבי. ואמנם, יש שיטה שסבורה להדיא שדין הקניין כאן הוא כמו בכל מיטלטלין, בלי להתחשב בסיטואציה הייחודית, וראה רשב"א שכתב כן בשם רבו, שמסירה זו שנאמרה כאן היא הגבהה, הידועה במיטלטלין שהם בני הגבהה: 'ומורי הרב ז"ל פי' דאי אפשר למנקט משיכה אלא א"כ מוקי לה בשליפי רברבי דאילו שליפי זוטרי בהגבהה ולא במשיכה ולפיכך אוקמה במסירה ומאי מסירה שמסרו מידו לידו והיינו הגבהתו ובדין הוא דלימא ואותיות בהגבהה אלא משום שלשון הגבהה הוה משמע שיגביהנו מעל גבי קרקע ואין דרכן של בריות להניח שטרות על גבי קרקע אלא מוסרין אותן מיד ליד וזו היא הגבהתן אפקה להגבהה זו בלשון מסירה'. ולדבריו אין הבדל בין שטר למיטלטלין דעלמא אליבא דרבי, ובשתיהן קונה בהגבהה.

5.
והרמב"ן סבר שכיוון שיש כאן תכנים הצריכים להימכר, אין הבדל בין משיכה מסירה והגבהה, שלא הבדילו ביניהם אלא במכירה שהיא לקניית גוף, אבל כאן שהיא למכירת ראיות, העיקר שיצא החפץ מיד המוכר לקונה: 'אבל לפיכך אותיות נקנות במסירה מפני שהמסירה והמשיכה וההגבהה שוין בהן שאין גופן מכור וקנוי והראיה שבהן אינה נמשכת ומוגבהת במשיכתן ולפיכך לא הצריכו בהן הגבהה ומשיכה ותקנת חכמים היא שיקנה משעה שהוציא הלה ראיותיו מתחת ידו וגמר והקנה אותן לו וכן הא דקתני רבי נתן אי איכא מסירה ושטר אין אי לא לא לאו משום גריעותא דמסירה אלא אף במשיכה והגבהה נמי אי איכא שטרא אין אי לא לא דמודה ליה ר' נתן לת"ק שמסירת האותיות ומשיכתן והגבהתן כולן שוין בדינן'. היוצא מדבריו שלדעת רבי דווקא בזה אין חשיבות לדרכי הקניין של הנייר כי עיקר הנקודה אינה בהקנאה זו אלא בהקנאת התוכן, והעיקר הוא להוציאו מרשותו , וכל הדרכים כשרות לזה.

6.
והריטב"א כתב שמצד העניין המעשה כאן הוא אכן הגבהה כמו בכל מיטלטלין [עיין דברי מורו של הרשב"א המובאים לעיל], שהם בני הגבהה, אלא שכאן הואיל ומבקש לקנות במעשה זה גם את הראיות שאינם בני הגבהה, נקטו מסירה: 'ועוד י"ל דכיון דבהגבהה זו בעי לקנות אף ראיה שבהם שאינה נגבהת ולא נמסרת קרי להגבהה זו מסירה כי מסירת השטר הוא כעין מוסרה ואפסר לראיה שבהן'. ולענ"ד קרובים דבריו אלה האחרונים לדברי הרשב"ם שפתחנו בהם שיש כאן מסירת האפסר וממילא נמסרו הראיות, וצ"ע.

7.
ועיין ש"ך שהכריע להלכה כשיטת הרמב"ן הנ"ל שאין צורך במשיכה בנוסף למסירה: [סו/כב] – 'ומה שכתבו התוס' והרא"ש דאי אפשר לומר כן דלא מצינו מסירה אלא בספינה ובעלי חיים, אבל שאר מטלטלי לא מיקנו במסירה, כדתנן בפ"ק דקדושין [כ"ו ע"א] נכסים שאין להם אחריות אין נקנין אלא במשיכה, משמע אבל במסירה לא, א"כ אפילו לקנות הקלף לצור ע"פ צלוחיתו לא היה קונה במסירה, כ"ש לקנות גם השעבוד, עכ"ל. לק"מ, דאדרבא לקנות השעבוד עדיף טפי, כיון שאין השעבוד נמשך או מוגבה, מסירה ומשיכה והגבהה שוה, שכיון שמוציא ראיותיו מתחת ידו גמר והקנה וכמו שכתב הרמב"ן'.

8.
עוד הוסיף שם הש"ך לכתוב שתפקיד הכתיבה הוא לא לקנות את השעבודים אלא להוות ראיה שהמסירה נועדה גם לשעבודים: 'דהא דבעינן כתיבה גם כן היינו משום שאין שטר דומה לשאר מטלטלין שתפיסתן בידו מוכיח שקנה מה שבידו, משא"כ בשטר שתחת ידו שאין מוכח מכח תפיסתו שקנה השעבוד שבו, שהרי אין השעבוד תפוס בידו, לכך צריך שיכתוב לו ג"כ קני לך איהו וכל שעבודא דאית ביה, אבל אה"נ דמסירה ומשיכה שוה בזה'. ויש מקום לומר שתפקיד המסירה היא למכור את גוף הנייר, ותפקיד הכתיבה היא למכור את השעבודים, ומה שכתב רמב"ן שדי במסירה יש לומר שהוא רק לרבי, אבל לחכמים, השטר מקנה את השעבודים. וכן משמע מדברי התוס' עז. ד"ה אותיות שתפקיד השטר הוא למכור את מילי דחוב, שזוקקות מעשה שטר כדי למוכרן, וז"ל התוס': 'אותיות מילי נינהו ומילי במילי לא מיקני ואור"י דמסירת השטר קרוי מילי דקאמר ליה קני לך שטר זה דהיינו מילי בעלמא אבל כשכותב שטר בשמו על השעבוד אין לך מעשה גדול מזה'. אבל לש"ך נראה שאין מחלוקת בין רבי לחכמים שעיקר המכירה נעשה במסירה, אלא שחכמים דורשים שטר כדי להוכיח שאחיזת השטר כוללת אחיזת שעבודים. אמנם עיין בקצות שם ס"ק ח' שנראה מדבריו שמסכים לשיטת התוס' [שהמסירה זוקקת גם משיכה], כי הוא סבור שבעינן משיכה כדי לקנות את הנייר, ונראה ששורש הויכוח הוא האם יש כאן גם מכירה של הנייר או שמא כל המכירה היא רק של הראיות שבשטר. וז"ל: 'והוא דנהי דלענין השעבוד אין לחלק בין משיכה למסירה כיון שאין הראיה נמשכת וכמ"ש הרמב"ן, מכל מקום כיון דגוף הנייר ודאי בעי משיכה דהא גוף הנייר שפיר נמשכת ומוגבהת, וכיון דלא קנה הנייר ממילא לא קנה השעבוד דהא כך כותב לו קני לך איהו וכל שעבודיה ואם איהו לא קני השעבוד נמי אינו קונה. וזה נראה בכוונת תוס' שם פרק הספינה וז"ל, דאי אפשר לומר כן דלא מצינו מסירה אלא בספינה ובעלי חיים אבל שאר מטלטלין לא [מיקנו] במסירה וכו', א"כ אפילו לקנות הנייר לצור על פי צלוחיתו לא קנה במסירה כל שכן שיקנה גם השעבוד עכ"ל. והיינו דנהי דלענין השעבוד מצינו לחלק כמ"ש הרמב"ן כיון דמסירה ומשיכה שוין, אבל לקנות הנייר [לצור] על פי צלוחיתו ודאי בעי משיכה, ואם הנייר לא קנה ממילא לא קני השעבוד דהוא עיקר'. לקצות יש מכירה גם של הנייר, ואפשר שהרמב"ן רואה רק מכירה של תכנים ולא של גוף הנייר, וכיו"ב מצאנו ברמב"ם מכירה ו/י, שכל המכירה מתייחסת רק לתכנים ולא לנייר עצמו. ['שלא מסר לו אלא הראיה שבו ואין הראיה נתפסת ביד' – לשון רמב"ם שם].