מי האיש המאושר?

הרב דב קדרון

קדושין נה ע"א

בגמרא מסביר רבי אושעיא שהמשנה (ממסכת שקלים המובאת כאן) עוסקת באדם שמצא בהמה בקרבת ירושלים, אשר רוב הסיכויים שאבדה לאדם שהקדיש אותה לקרבן. האדם שמצא את הבהמה רוצה למצוא לה תקנה ולגרום לכך שהקדושה שהייתה באותה בהמה, אם קדושת עולה או שלמים או תודה - תוקרב על המזבח, ולצורך כך הוא מוציא מכספו פי כמה מהשווי של אותה בהמה.

לכאורה זהו מעשה לא הגיוני, להוציא פי כמה וכמה מהשווי של הבהמה כדי למצוא לה תקנה, אבל ישנם אנשים מיוחדים בעולם, המחפשים שלמות בתחומים מסוימים, ואנשים מהסוג הזה יעשו זאת בנפש חפצה.

בתלמוד הירושלמי (לעיל פ"א ה"ט) מסביר רבי יוסי ברבי בון שהמשנה (לעיל לט,ב) שמתייחסת למי שעושה מצווה אחת מתכוונת ל"מי שמייחד לו מצווה ולא עבר עליה מימיו". יש אנשים שנפשם שואפת לשלמות בפרט מסוים, "משוגעים לדבר" במובן החיובי, ולא מן הנמנע שיימצאו בכל דור כאלו שתבער בנפשם השאיפה לכך שבכל הקשור להקדש לא יהיה הפסד ולא נזק וישמחו להוציא מכספם הפרטי לשם כך.

הרה"ג דוב הכהן קוק זצ"ל (בספר היובל להארי פישל, עמוד 23) כתב שכבר דוד המלך ע"ה רמז לעניין הזה בפסוק (תהלים קיב, א): "אַשְׁרֵי אִישׁ יָרֵא אֶת ה' בְּמִצְוֹתָיו חָפֵץ מְאֹד", המילה "מאד" מתארת אדם "שמצווה שהוא חפץ בה מאד אינו מניחה ואינו עובר עליה בכל המצבים ובכל האופנים, והוא תמיד מתגבר על כל המכשולים, ומקיימה בלי הפסק כל ימיו... הוא האיש המאושר".