איסור פת ביין
שבועות כא ע"ב
"ר"ע אומר: נזיר ששרה פתו ביין ויש בה כדי לצרף כזית - חייב".
וכן פסק הרמב"ם הלכות נזירות ה, ה:
"וכן אם שרה פתו ביין והיה הרביעית יין בכדי פרס מן הפת ואכל כדי פרס שנמצא שאכל רביעית יין הרי זה לוקה, ועל זה וכיוצא בו נאמר בתורה וכל משרת ענבים, לאסור דבר שנתערב בו היין וטעמו כטעם היין והוא שיהיה טעמו וממשו כשאר איסורי מאכלות".
הרמב"ם פסק שלא די בטעם בלבד, אלא צריך שיהיה רביעית של ממשות יין. שכן שיטתו היא שמן התורה אין "טעם כעיקר". וכן דעת הרבה ראשונים.
לפי זה צריך להבין מה החידוש בכך שלוקה, במה זה שונה מכל נזיר הבולע כזית יין? לשם מה נצרך הלימוד מהפסוק "וכל משרת ענבים"?
ומבואר על פי הגמרא במסכת פסחים דף קטו ע"א:
"אמר רבינא: אמר לי רב משרשיא בריה דרב נתן, הכי אמר הלל משמיה דגמרא: לא ניכרוך איניש מצה ומרור בהדי הדדי וניכול, משום דסבירא לן: מצה בזמן הזה דאורייתא, ומרור דרבנן, ואתי מרור דרבנן ומבטיל ליה למצה דאורייתא".
הרי שאכילת שני דברים כאחד אינה שוה לאכילת כל אחד מהם בפני עצמו, כי טעם האחד מבטל את טעם השני.
לכן נצרך פסוק לומר שטעם הלחם אינו מבטל את טעם היין, והנזיר חייב מלקות.
