לשבועה חוקים משלה / אלכס טל

פורסם במוסף 'שבת', מקור ראשון

השימוש בשם ה', הנבדל מן העולם, יוצר עולם של איסורים עם כללים ייחודיים וחריגים

שונים אנו במשנת שבועות, בראש הפרק השלישי:

שבועה שלא אוכל, ואכל כל שהוא - חייב, דברי רבי עקיבא.
אמרו לו לר' עקיבא: היכן מצינו באוכל כל שהוא שהוא חייב, שזה חייב?
אמר להם ר' עקיבא: וכי היכן מצינו במדבר ומביא קרבן, שזה מדבר ומביא קרבן?

אדם הנשבע ומפר את דברו חייב קרבן – על כך אין ויכוח. הבעיה נוצרת כאשר אדם נשבע שלא לאכול ואוכל פחות משיעור אכילה – האם אכילה זו פחותה מכדי לחייב קרבן, כמו ביתר האכילות האסורות שבתורה, או שהפרת דיבור היא הפרה ללא תלות בשיעור האכילה?

חכמים מקשים על ר' עקיבא קושיה מתבקשת: אם ביום הכיפורים לא מתחייבים על אכילה פחות מכשיעור, מדוע שיתחייב האדם כאן? קושיה זו לוקחת אותנו להנחה שבתחילת דברינו. אמרנו כי ברור שאדם המפר שבועתו מביא קרבן, אך במחשבה שנייה אין הדבר מובן מאליו. דרך כלל, אדם המתחייב קרבן מביאו על מעשה שעשה, ואילו כאן המעשה היחיד העומד בבסיס העברה הוא הדיבור – ועל דיבור לא מתחייבים קרבן!

בין ר' עקיבא לחכמים פער גדול בנוגע לפרשנות השבועה ולמקומה במציאות. אך לפני שננסה לרדת לעומקה של מחלוקת, יש לנו להקדים מעט בענייני 'חצי שיעור'.

שאלה של מינון

שיעורים הם חלק בלתי נפרד מעולמנו. הילד הרכון על המחשב או הקורא ספר לתוך השעות הקטנות של הלילה (יש עוד דבר כזה...?) תמיד יבקש 'עוד קצת', וההורים תמיד יקצבו את ה'קצת' בזמן מוגדר, שהרי יודעים הם שאין גבול לדבר שאינו קצוב.

בעולם ההלכה השיעורים חשובים אף יותר, שהרי כמעט כל דבר קשור להגדרה כמותית מסוימת. בשבת חובה לנוח, וביום הכיפורים חובה לצום. אך מה ההגדרה הכמותית של עבודה או של אכילה? ומה המעמד ההלכתי של הגדרה כזו? בכך מצינו דעות מגוונות בספרות התלמודית. הדעה הנחרצת ביותר היא של רב (ערובין ד ע"א): "אמר רבי חייא בר אשי אמר רב: שיעורין חציצין ומחיצין הלכה למשה מסיני". וכך פוסק הרמב"ם (מאכלות אסורות ב, יא): "כל השיעורים ומחלקותיהם הלכה למשה מסיני".

לעומת נחרצות זו שבבבלי, מביא הירושלמי מחלוקת אמוראים בענין (פאה א, ה"א):

...דרבי יוחנן אמר: כל השיעורין הלכה למשה מסיני...
רבי הושעיא אמר: האוכל איסור בזמן הזה צריך לרשום עליו את השיעורין שמא יעמוד בית דין אחר וישנה עליו את השיעורין ויהא יודע מאי זה שיעור אכל.

לדעת ר' הושעיא, לא רק שהשיעורים הם מדברי חכמים, אלא שהם עשויים להשתנות במהלך הדורות. מנגד, ישנן דעות השוללות את עקרון השיעור מיסודו. ידועה ביותר היא דעתו של ר' שמעון המצוטטת גם בסוגייתנו (משנת מכות ג, ב):

כמה יאכל מן הטבל ויהא חייב?
רבי שמעון אומר: כל שהוא, וחכמים אומרים: כזית.
אמר להם ר' שמעון: אין אתם מודים לי באוכל נמלה כל שהוא חייב?
אמרו לו: מפני שהיא כברייתה
אמר להן: אף חטה אחת כברייתה.

רש"י מסביר את דעת ר' שמעון (מכות יז ע"א): "דקסבר ר' שמעון בכל האיסורין כל שהוא למכות, ולא אמרו כזית אלא לענין קרבן על שגגת כרת, והלכה למשה מסיני היא".

אמנם ר' שמעון מחייב ענישה על כמויות מזעריות, אך גם במכלול הדעות המקבלות את שיעורי התורה, מעמד הכמות הקטנה – 'חצי שיעור' – נתון במחלוקת (יומא עד ע"א):

חצי שיעור, רבי יוחנן אמר: אסור מן התורה, ריש לקיש אמר: מותר מן התורה. רבי יוחנן אמר: אסור מן התורה; כיון דחזי לאיצטרופי (שראוי להצטרף לחתיכת איסור נוספת) – איסורא קא אכיל.
ריש לקיש אמר: מותר מן התורה, אכילה אמר רחמנא – וליכא (ואין כאן).

ר' יוחנן, המקבל את עקרון השיעורים כהלכה למשה מסיני, אוסר גם את הפָּחוּת מן השיעור.

דעת ר' שמעון היא אולי הרדיקלית, אך גם הפשוטה ביותר. כל הקשור לכמות מוגדר על פי מידתו המינימלית ביותר – כלשהו. לעומתו, הדעה הרווחת המקבלת את קיומן של השיעורים מורכבת בהרבה, שכן שיעורים הם תמיד בלשון רבים - אין מידה אחת לכל דבר ועניין. לא זו אף זו, עצם קביעת מידה מינימלית סבירה מקשרת את האיסור לעולם הריאלי, שבו אין חשיבות לכמות זעירה מדי. עולם זה אינו אבסולוטי ויש להתחשב במדרג היחסי הטבוע בו.

חיים בבועה

נשוב כעת למחלוקת ר' עקיבא וחכמים בעניין האדם שאסר על עצמו בשבועה לאכול ואכל חצי שיעור. סוגיית התלמוד במסכתנו מנסה לקשר בין ר' עקיבא לר' שמעון, שהרי שניהם מחשיבים את חצי השיעור כדבר שניתן להתחייב עליו. ניסיון זה נדחה ובסופו מכריע התלמוד: "...אלא לאו שמע מינה: בעלמא כרבנן סבירא ליה (בשאר הדברים סבור ר' עקיבא כרבנן ולא כר' שמעון)". לפי הבנה זו אין קשר בין הכרתו של ר' שמעון בכמות המינימלית האפשרית כחשובה לבין החשבתה בענייני שבועות על ידי ר' עקיבא. אך אם כך, עולה קושייתם של חכמים בעוצמה יתרה: "אמרו לו לר' עקיבא: היכן מצינו באוכל כל שהוא שהוא חייב, שזה חייב?". כאמור, תשובתו של ר' עקיבא היא: "וכי היכן מצינו במְדַבֵּר ומביא קרבן, שזה מדבר ומביא קרבן?", והיא מורה כי עולם השבועות – עולם מיוחד הוא. בכל התורה כולה אין לדיבור כוח של חיוב קרבן, מה שאין כן בשבועה. ושוב חוזרת השאלה – מדוע?

לגישתו של ר' עקיבא, האוכל ביום הכיפורים חצי שיעור ייפטר מקרבן, בעוד המפר שבועתו באותו עניין יתחייב. וכי אלים כוח בן תמותה מכוח בורא עולם?! התשובה טמונה בדעתו של ר' שמעון, שהסברנוה לעיל. ר' שמעון אוסר בכל מקום 'כלשהו', ובכך מנתק את האיסור מקשר עם העולם הריאלי. איסור אכילה ביום הכיפורים אינו קשור להגדרת האכילה כחשובה או כזניחה. המדד הוא אבסולוטי, בדיוק כפי שיום הכיפורים עצמו הוא אבסולוטי ואינו קשור לדרכו הרגילה של עולם המעשה ואינו נובע ממנו. כאמור, ר' עקיבא אינו מקבל עיקרון זה, למעט בענייני שבועות. כאן הוא מכיר באפשרות האדם ליצור לעצמו עולם נפרד מהעולם הריאלי הסובב אותו. הנשבע לא לאכול בונה סביבו בועה שאינה קשורה לעולם ואינה נובעת ממנו. הוא מכניס עצמו לתא זכוכית ובעצם מתנתק מחבריו ומבני משפחתו, הממשיכים בעולמם כרגיל. על כך בדיוק חולקים חכמים. לדעתם אין לבן תמותה כוח להתנתק בצורה כה מוחלטת מן העולם. גם אם הוא 'ממציא' לעצמו איסורים מאיסורים שונים, עדיין הם כפופים למערכת החיים, שבה אין חשיבות ל'כלשהו'.

הכוח בשם

מהו הכוח הטמון בעולם השבועה, המסוגל, לדעתו של ר' עקיבא, לנתק את הנשבע בצורה כה טוטאלית מהעולם? הכוח נובע מן השם, שם שמים המפורש העומד בבסיסה של השבועה. בעולמם של חכמים, כוח הדיבור, הקשור לשמו של ה', עצום עד כדי כך שהמשתמש בו לרעה חייב מלקות. כך שונים אנו בברייתא במסכתנו, שבועות כא ע"א: "ר' יהודה אומר משום ר' יוסי הגלילי: כל לא תעשה שבתורה, לאו שיש בו מעשה - לוקין עליו, ושאין בו מעשה - אין לוקין עליו, חוץ מנשבע ומימר (הממיר בהמת קודש בבהמת חול) ומקלל את חבירו בשם". קללה היא דבר שלילי, אין ספק. אך קללה המשתפת את השם המפורש היא כבר עניין בסדר גודל שונה לחלוטין. בירושלמי יומא ג, ז, אגב דיון בסוד מסירת דרך אמירתו של השם המפורש, מוזכר הסיפור הבא (כאן לפי המקבילה בקהלת רבה ג, ג):

עובדא הוה בחד אינתא פרסייא דאקלת ברה בחדא מילה מן שמא מפרשא. שמעה שמואל אמר זיל אתקין ליה תכריכין (מקרה היה באשה פרסייה אחת, שקיללה את בנה בשם המפורש. שמע שמואל ואמר: לכו התקינו לו תכריכין).

בְּמדרש שזמן עריכתו הוא לכל המוקדם המאה השמינית אך המקורות המשוקעים בו קדומים בהרבה, קודמת לסיפור זה הסיבה מדוע הועלם מן העולם שם המפורש:

אמר ר' אחווה בריה דר' זירא: העולם הוּעלם מהם שם המפורש, משל למלך שעשה סעודה זימן אורחים. משאכלו ושתו אמרו לו: תן לנו חרבות ורמחים ונשחק בהם. נתן להם שבישתא דהדס והכו אלו את אלו ופצעו אלו את אלו. אמר המלך: ומה אני נתתי לכם שבישותה של הדס כך עשיתם, אילו נתתי לכם חרבות ורמחים על אחת כמה וכמה. כך אמר הקב"ה: ומה אם שעה שהעלמתי מהם שם המפורש הם הורגים בכינוי, אילו נתתי וגליתי להם שם המפורש על אחת כמה וכמה.

בסיום סוגיה זו בירושלמי, מובא המעשה שיש בו כדי לבאר את בדידותו הכפויה של היודע את שמו המפורש של בורא עולם:

חד אסי בציפורין (רופא אחד היה בציפורי). אמר לרבי פינחס בר חמא איתא ואנא מסר ליה לך (בוא ואני מוסר לך את סוד השם המפורש). אמר ליה: לית אנא יכיל (איני יכול). אמר: למה? אמר ליה: דאנא אכיל מעשר ומאן דרגיל ליה לא יכיל מיכול מבר נש כלום (אני אוכל מעשר ומי שרגיל בשמו של ה' לא יכול לאכול מאיש כלום).

אדם הקשור לחברה שמסביבו אינו יכול להיות 'רגיל' בשמו של ה'. הוא חי בעולמות עליונים המנותקים מחיי המעשה. ולהיפך – אדם המשתמש בשם ה' מנתק עצמו מהעולם. דווקא סיפור זה מדגים לנו את כוח הדיבור הקשור בשם המפורש וממנו את כוחה של השבועה. זו, לדעתו של ר' עקיבא, מסוגלת לבנות עולם שאינו כפוף לחיי המעשה ואינו קשור להם. בעולם זה 'כלשהו' הוא 'משהו', ו'המדבר – מביא קרבן'.