גליון "עלים לתרופה"
המו"ל: מכון "אור הצפון" דחסידי בעלזא - אנטווערפן, בלגיה
גליון אלף שצד מדור "עלי הדף"
מסכת בבא קמא
דף טז ע"א
ביאור הענין ששדרו של אדם נעשה נחש כשלא כרע במודים
איתא בגמרא (טז.): "שדרו של אדם לאחר שבע שנים נעשה נחש, והני מילי, דלא כרע במודים", וכתבו התוס' (ד"ה והוא): "לפי שמצוה לכרוע, וכי זקיף זקיף כחויא, כדאשכחן ברב ששת במסכת ברכות (יב:), מדה כנגד מדה, ונעשה נחש זהו עונשו, שגנאי הוא לו במה שנעשה נחש".
ב'גליון תוספות', וכן ב'שיטה מקובצת', מובא טעם בשם תוס' שנץ: "משום דאמרינן במדרש שיש עצם בשדרו של אדם שממנו נוצר לעתיד לבא, ואותו עצם חזק וקשה כל כך שאין האש יכול לשורפו, והשתא כשאותו עצם נעשה נחש אינו חי לעתיד לבא" אך מסיימים: "ואין סברא לומר שיהא עונש גדול כל כך בשביל עון זה, דהא 'כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא' (סנהדרין קיג:)". והחיד"א ב'פתח עינים' בציינו לדברי הגליון תוס' כתב: "אמנם הסבא קדישא בזהר פרשת משפטים (ק.) נראה דמסכים לפירוש זה, דמאן דלא כרע במודים אינו קם לעתיד לבא". [וזו לשון הזוהר הק': "ההוא גופא קדמאה דשבק לא אתאביד, וקיומא להוי ליה לזמנא דאתי, דהא עונשיה סבל בכמה זינין... בר אינון דנפקו מגו מהימנותא דיליה... ובר מאינון דלא כרעו במודים, דהני קודשא בריך הוא עביד מנייהו בריין אחרנין, בגין דלא יתבני ההוא גופא בדיוקנא דבר נש, ולא יקום לעלמין" (ע"ע זוה"ק פר' שלח קסב:)].
עומק הענין מתבאר יפה בספר 'תורת חיים' להג"ר אברהם חיים שור זי"ע (על מכילתין), ואלו דבריו בהביאו דברי התוס': "מיהו קשה, כיון דתניא (ברכות לד.) 'אלו ברכות ששוחין בהן תחלה וסוף באבות ובהודאה', אמאי החמירו בהודאה טפי מבאבות, דהוה ליה למימר 'והוא דלא כרע באבות ובמודים'; ועוד, למה זה תיקנו חכמים לשחות בהודאה, בשלמא באבות י"ל דמלכותא דרקיע כעין מלכותא דארעא, וכל הרוצה לבקש דבר ממלך בשר ודם שוחה בתחילה, ואי משום דמנהג נמי לשחות במלך בשר ודם בסוף הבקשה כשנפטרין ממנו... אם כן הוה להו לתקן לשחות ב'שלום רב' שהוא סוף י"ח".
ועל כך כתב ביאור יסודי במהות ברכת 'מודים', וז"ל: "ונראה לפרש, לפי שהוא יתברך עושה חסד עם כל אדם בכל יום ובכל עת ובכל רגע, אלא שאין בעל הנס מכיר בניסיו, סבור עולם כמנהגו הוא נוהג, ואינו מרגיש שכל פסיעה ופסיעה וכל תנועה ותנועה וכל נשימה ונשימה הוא ממנו ית"ש, כמו שנאמר (תהלים לז, כג) 'מה' מצעדי גבר כוננו', וכתיב (איוב יב, י) 'אשר בידו נפש כל חי ורוח כל בשר איש', והיה מן הראוי שיודה האדם ויברך בכל עת ובכל רגע על כל פסיעה ותנועה ונשימה, כמו שאמרו חכמים (ב"ר יד, ט) 'כל הנשמה תהלל י-ה' (תהלים קנ, ו), 'על כל נשימה ונשימה חייב אדם להלל י-ה', וכל מי שאינו מעלה על לבו בכל רגע שהכל מאתו ית', אלא עולם כמנהגו נוהג הרי הוא ככופר בו ח"ו, ולפי שהוא מן הנמנע שיעמוד אדם מן הבקר ועד הערב ויתן שבח והודאה על כל פסיעה ונשימה ותנועה, וכל שכן רוב בני העולם הולכים תמיד אחרי הבלי העולם הזה באסיפת ממון וכיוצא בזה, ואפילו הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה והודאה אמרו חכמים (ברכות לה.) דהוי 'כאלו מעל' ו'גוזל לכנסת ישראל' שנאמר (תהלים כד, א) 'לה' הארץ ומלואה' וגו', ולזאת המציאו אנשי כנסת הגדולה תקנה ויסדו לומר בכל תפלה ערב ובקר וצהרים ברכת הודאה, כדי שיכלול אדם בהודאה אחת את כל הנשימות וחסדים ונפלאות שהוא יתברך עושה עמו בכל רגע, ויוצא ידי חובת כולן בבת אחת בהודאה אחת".
"ולזה יסדו לומר 'מודים אנחנו לך וכו' על חיינו המסורים בידך ועל נשמותנו הפקודות לך', דהיינו, על כל נשימה ונשימה, 'ועל נסיך שבכל יום ויום עמנו ועל נפלאותיך וטובותיך שבכל עת ערב ובקר וצהרים' וכו', ולכך תיקנו לשחות בברכה זו, כמנהג בשר ודם המודה לחבירו דבר הוא שוחה ומנענע לו בראשו, וכדאשכחן בר' ישמעאל (ברכות ז.) כשאמר ליה ברכני 'נענע לו בראשו', ופירש"י ז"ל (ד"ה ונענע) כמודה בדבר, ולהכי בכל מקום הודאה מצינו השתחואה, כמו שנאמר (תהלים ה, ח) 'אשתחוה אל היכל קדשך ואודה את שמך על חסדך'... ואמרו חז"ל (תענית טו:) במקדש על כל הודיה השתחויה, שכל העומד בקומה זקופה ככופר בדבר הוא ואין הודאתו הודאה, כדאשכחן בדתן ואבירם שכפרו בתורת משה כתיב בהו (במדבר טז, כז וברש"י) 'יצאו נצבים' בקומה זקופה, ואמרו במדרש רבה (אבות דרבי נתן פ"א ה"ז) על הנחש כשבא לפתות את חוה 'בא בקומה זקופה', לפי שבא לכפור בו יתברך, ולכך נענש במדה ללכת שחוח שנאמר (בראשית ג, יד) 'על גחונך תלך', דרגלים היו לו ונקצצו".
"ואפשר לומר, דמהאי טעמא מי שאינו כורע במודים שדרו נעשה נחש, דכיון שעומד בקומה זקופה ואינו כורע ומתכוין להודות לו יתברך על כל חסדיו, הרי הוא ככופר בו יתברך ואומר לא הוא, והרי הוא כמודה לדעת הנחש הקדמוני, אשר כל הכפירות והדעות החיצוניות נמשכין ממנו... לכך שדרתו נעשה נחש, שאין לו רפואה אפילו לעתיד, כדאיתא במדרש (ב"ר כ, ה) 'הכל מתרפאין חוץ מנחש', ונמצא שעל ידי כן 'אין לו חלק לעולם הבא', דכיון דשדרתו נעשה נחש הרי לוז של שדרתו בטל אשר ממנו יצמח האדם לעתיד".
וכותב עוד: "ונראה, כי אדם הראשון נמי, לפי שבתחילה הודה לדברי הנחש וכפר בו יתברך, כמו שאיתא בסנהדרין (לח:) אדם הראשון 'כופר בעיקר היה', כלומר, שהוא ית' איננו עיקר היסוד חלילה, אלא 'מן העץ אכל וברא' כו' כמו שאמר הנחש, לכך נענש גם הוא בקומתו כנחש שנתמעט קומתו, והעמידו רק על מאה אמה (עי' סנהדרין שם; ילק"ש ואתחנן רמז תתכז; רש"י סנהדרין ק. ד"ה קוממיות), והיה מן הראוי ללכת שחוח לגמרי כמו נחש, אלא לפי שחזר בתשובה, והודה על כפירתו, ושר (תהלים צב, א) 'מזמור שיר ליום השבת', ופתח ואמר (שם, ב) 'טוב להודות לה'', פירוש, הודה שהוא ית' יוצר בראשית, ואמר (שם ה ו) 'כי שמחתני ה' בפעלך וכו' מה גדלו מעשיך ה'', לפיכך לא נענש כל כך".
