לפעמים אדם מזיק לעצמו
הרב דב קדרון
בבא קמא יח ע"ב
אדם אחראי על כל נזק שנגרם על ידי בעל חיים ששייך לו, ואפילו אם הזיק בקולו, כמו שנפסק להלכה בשולחן ערוך (חו"מ שצ,ט):
חייב על כח שאין בו ממש, כגון סוס שצנף (פי' צניפה בסוס כמו נעירה בחמור ונביחה בכלב ושאיגה באריה) וחמור שנוער ושברו כלים בכח קולם ותרנגול שבר כלים ברוח כנפיו או שהושיט ראשו לאויר כלי ותקע בו ושברו.
לעומת זאת אם אדם מזיק לאדם אחר בקול, כגון מי שמשמיע קול חזק ליד אוזן של אדם אחר ופגע בכוח השמיעה שלו – פטור, כפי שמבואר במסכת קידושין (כד,ב) שמכיוון שאדם הוא בר דעת, הוא זה שמפחיד את עצמו, כמו שמסביר רש"י שם: "שנותן לבו אל פחד קול הבא פתאום".
על פי זה פסק בשו"ת משנה הלכות (ח"ו סימן שטו) לגבי ראובן שהיה עשיר ותקיף, והסתכסך עם שמעון שכנו העני, ובנה חומה נגד חלונו והאפיל עליו. שמעון, בראותו כי כלתה אליו הרעה מאת ראובן, בכה והתחנן לפני שכניו שידברו על לב ראובן, להסיר רעתו מעליו, כי צר לו מאד ולבו עליו דוי. דבריהם לא הועילו, החומה נשארה במקומה, וראובן הקשה את לבו ולא נתרצה. למחרת נפל שמעון למשכב מתוך התקף לב, ואחר ימים מספר שבק חיים.
ראובן שאל האם הוא צריך כפרה על זה שגרם את מותו של שמעון, והתשובה הייתה שאינו צריך כפרה גדולה, כי גם אם ח"ו באמת קבל התקפת לב בגלל מעשהו של ראובן, שמעון הוא שפשע בעצמו, שהצטער כ"כ עד שבא לידי התקפת הלב, שח"ו הוא בכלל שלא שמר עצמו ובריאותו. לכן ראובן צריך רק כפרה קטנה על הצער שגרם לשמעון, אבל אין דינו כמי שגרם את מותו.
