חובת הנחת תפילין כל היום
שבועות כה ע"ב
"מתיב רב המנונא: לא אכלתי היום ולא הנחתי תפילין היום, משביעך אני ואמר אמן - חייב.
בשלמא לא אכלתי איתיה בלא אוכל, אלא לא הנחתי מי איתיה בלא אניח?".
פירש רש"י:
מי איכא בלא אניח - בשבועת ביטוי והא נשבע לבטל את המצוה הוא.
אומרת הברייתא שהוא חייב, כלומר שהוא נשבע לשקר. הוא נשבע שלא הניח תפילין, ובאמת הוא כבר הניח תפילין באותו יום. ואף על פי כן אומרת הגמרא שאם ישבע שלא יניח תפילין כלל בשעות שעוד נותרו לו עד לסוף היום, הרי זה נשבע לבטל את המצוה!
והנשבע לבטל את המצוה אין שבועתו בטילה במצוה שהיא רשות, אלא רק במצוה שהיא חובה, כמו שאמרו במסכת נדרים דף ז ע"ב שאין השבועה בטלה אם נשבע ללמוד תורה.
גם הנשבע לבטל מצוה דרבנן אין שבועתו בטילה.
מהגמרא יש אם כן ראיה שהחובה להניח תפילין כל היום היא מהתורה. ראיה זו הביא בשו"ת הר צבי אורח חיים א סימן כב.
והיינו כדברי הישועות יעקב שהביא הביאור הלכה במסקנת דבריו בסימן לז ד"ה מצותן. ודלא כפרמ"ג שם שכתב שהחובה היא מדרבנן.
וכן כתב בשו"ת האלף לך שלמה חלק א"ח סימן שנד: "אבל מן התורה הוי חוב כל היום".
כלומר, כשם שהמצוה (דברים ו, ט) וּכְתַבְתָּם עַל מְזוּזֹת בֵּיתֶךָ וּבִשְׁעָרֶיךָ, משמעותה כל היום, ואם הניח את המזוזה זמן מה אינו רשאי להסירה, כך במצוה שבפסוק שלפני כן: וּקְשַׁרְתָּם לְאוֹת עַל יָדֶךָ וְהָיוּ לְטֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ, משמעותה כל היום, ולא די ברגע אחד.
גם בשו"ת יביע אומר חלק ג-יו"ד סימן יז, ה הביא את הראיה הנ"ל, וכתב לבסוף:
"וההיא דשבועות (כה: ) הנ"ל לא מכרעא כ"כ, וכמ"ש השד"ח בפאת השדה (מע' א כלל כד אות ד)...".
ובמלואים שם הוסיף: "כעת ראיתי בשואל ומשיב רביעאה (ח"א סי' נב) שעמד ג"כ לדחות הראיה משבועות הנ"ל. וע"ש".
תירוץ השואל ומשיב הוא, שלטענתו צריך שתהיה אפשרות להשבע להבא גם אם השבועה לשעבר לא היתה שקר. ואם לא הניח עדיין תפילין הרי אינו יכול להשבע שלא יניחם להבא. ודומים לכך דברי השדי חמד.
