לע"נ סבתנו מלכה טויבע בת הרב יעקב לייב
 

נשבע לקיים מצווה / הרב עופר לבנת

פורסם בעלון השבועי חמדת ימים - ארץ חמדה

השבוע בדפי הדף היומי אנו ממשיכים בלימוד סוגיות הנוגעות לחובתו של אדם לשמור את מוצא פיו כאשר הוא נשבע. ככלל, אדם העובר על שבועתו, אם עבר בשוגג חייב קרבן, ואם במזיד הוא חייב מלקות. אולם, ישנם מספר חריגים לכלל זה. אחד החריגים הוא אדם שנשבע לקיים מצווה. לדעת חכמים במשנה (כז עמוד א), אדם שנשבע לקיים מצווה ולא קיים, פטור אע"פ שעבר על שבועתו, מכיוון שחייבים רק על שבועה בדבר שהוא רשות.

אולם, הגמרא בנדרים (ח עמוד א) אומרת שאדם רשאי להישבע לקיים מצווה, כדי לזרז את עצמו בקיום המצווה. הגמרא לומדת זאת מפסוק בתהילים:"נִשְׁבַּעְתִּי וָאֲקַיֵּמָה לִשְׁמֹר מִשְׁפְּטֵי צִדְקֶךָ" (קיט, קו). לכאורה קשה, אם לשבועה לקיים מצווה אין משמעות, מדוע מותר להישבע לקיים מצווה?

לדעת בעל המאור (שבועות יב עמוד ב בדפי הרי"ף), הפטור המוזכר במשנה לאדם שלא קיים מצווה אותה הוא נשבע לקיים, הוא רק פטור מקרבן במקרה ששגג. אך אם הוא לא קיים את המצווה במזיד, הוא חייב מלקות על כך שעבר על שבועתו. לכן, לשיטתו, יש משמעות לשבועה ולכן מותר לאדם להישבע לקיים מצווה.

לעומת זאת, הרמב"ן (מלחמות ד' יג עמוד ב בדפי הרי"ף) סובר שהפטור הוא גם ממלקות. לשיטתו, למרות שהשבועה לא חלה, עדיין מותר להישבע לקיים מצווה כיוון שעל ידי כך אדם מזרז את עצמו לקיים מצווה ואין זו הוצאת שם שמים לבטלה.

To the article in English