גליון "עלים לתרופה"
המו"ל: מכון "אור הצפון" דחסידי בעלזא - אנטווערפן, בלגיה
גליון אלף שצח מדור "עלי הדף"
מסכת בבא קמא
דף מד ע"ב

בדין שור הנסקל - אם זה מדין קנס לבעלים או גזירת הכתוב

שור שנגח אדם והרגו צריך להמיתו, ככתוב (שמות כא, כח): "וכי יגח שור את איש או את אשה ומת סקול יסקל השור", ולמדנו במשנה (מד:): "שור המדבר שור ההקדש שור הגר שמת ואין לו יורשין, הרי אלו חייבין מיתה. רבי יהודה אומר, שור המדבר שור ההקדש שור הגר שמת פטורין מן המיתה לפי שאין להם בעלים".

הנה הרמב"ן על הפסוק (בראשית ט, ה): "ואך את דמכם לנפשתיכם אדרש מיד כל חיה אדרשנו ומיד האדם מיד איש אחיו אדרוש את נפש האדם", הוכיח ממשנה זו את יסודו בגדרי עונש מיתת בהמה שהרגה אדם, וזו לשונו: "מיד כל חיה אדרשנו - תמה אני, אם הדרישה כמשמעה, 'מיד החיה' כמו 'מיד האדם', להיות עונש בדבר, ואין בחיה דעת שתענש או שתקבל שכר". והיינו, שלמד בפירוש הכתוב: "מיד כל חיה אדרשנו", שמשמעתו היא לעונש אשר ישית ה' עליה, כמשמעות הדרישה שנאמרה באדם בתחלת הפסוק: "ואך את דמכם לנפשותיכם אדרוש", וכן בסיום הפסוק: "ומיד האדם מיד איש אחיו אדרוש את נפש האדם", ועל כך תמה מה שייך עונש בבהמה, כי הלא "אין בחיה דעת שתענש או שתקבל שכר". [כיוצא בתמיהה זו כתב הרמב"ן עוד בפר' נח בפסוק (שם ח, א): "ויזכור אלקים את נח ואת כל החיה ואת כל הבהמה אשר אתו בתבה", וז"ל: "הזכירה בנח, מפני שהיה צדיק תמים, וכרת לו ברית להצילו... אבל הזכירה שאמר בחיה ובבהמה אינה בזכות, שאין בבעלי נפש זכות או חובה זולתי באדם לבדו, אבל הזכירה בהם, כי זכר את דבר קדשו שאמר והיה העולם, והרצון אשר לו בבריאת העולם עלה לפניו ורצה בקיום העולם במינין אשר ברא בו"].

ועל כך הסיק וכתב, שאכן דרישה זו ביחס לחיה אינה כי אם בהריגת אדם לבדו, וגזירת המלך היא, ואינה לא עונש לבהמה ולא לבעל הבהמה, ובלשונו: "ואולי יהיה כן בענין דם האדם לבדו, שכל החיה שתטרוף אותו תטרף כי גזרת מלך היא, וזה טעם 'סקול יסקל השור ולא יאכל את בשרו' (שמות כא, כח), ואיננו להעניש את בעליו בממון, כי אפילו שור המדבר חייב מיתה", והיינו, כי מדין משנתנו מבואר שאינו גם עונש לבעל הבהמה, כי גם שור המדבר שאין לו בעלים חייב מיתה, ועל כרחך שחיוב מיתה בשור שנגח אינו אלא גזירת המלך.

הרשב"א בתשובותיו (ח"א סי' קיד) נשאל אודות דברי הרמב"ן הללו, דהלא פלוגתא היא במשנתנו אם שור המדבר חייב מיתה, ויתכן שהלכה כרבי יהודה שפוטר את שור המדבר ממיתה, וכתב הרשב"א בדעת הרמב"ן: "אפשר, שהרב ז"ל לא נתכוון בפירושי התורה לומר שכן הלכה, אלא לומר שאין העונש מקנס הבעלים, שהרי שור המדבר חייב לרבי מאיר, ולא נחלקו רבי מאיר ורבי יהודה בדבר זה, לומר שזה מדין קנס הבעלים לרבי יהודה, ולרבי מאיר מגזרת הכתוב", ומשמעות הדברים היא, כי מדברי הת"ק, שהוא רבי מאיר, הרי מוכח להדיא שהיא מגזירת הכתוב, וגם לרבי יהודה שפוטר אין הכרח לומר שחולק על ר"מ שהיא מגזירת הכתוב, וגם כשנאמר שהיא גזירת המלך יתכן ששור המדבר שאין לו בעלים פטור. אכן כבר תמהו האחרונים (עי' ביאור הגר"י פערלא על ספר המצות לרס"ג ח"ג עמ' קמד), כי בפשטות מדברי רבי יהודה הפוטר ממיתה כשאין בעלים מוכח הדבר שהוא קנס לבעלים [ראה 'בית האוצר' להגר"י ענגיל (מע' א-י כלל נה), שאכן תלה יסוד דברי הרמב"ן במחלוקת רבי יהודה ות"ק, כי לדעת הת"ק ששור המדבר חייב מיתה, אינו מדין קנס הבעלים, ולדעת ר"י שפטור ממיתה, הוא מדין קנס הבעלים, ולכן כשאין לשור בעלים ליתא לחיוב מיתה].

והנה הרמב"ן עצמו בהמשך דבריו נראה שמסתפק בזה, דכתב בענין הדרישה לחיה, וז"ל: "ויתכן שיהיה טעם 'מיד כל חיה', שתהיה הנקמה בשופך הדם מיד כל חיה (כלומר, שאין הכוונה שאדרוש מן החיה ההורגת אדם, אלא, שאדרוש מן החיה שתנקם באדם ששופך דם האדם)... ואמר: 'אך דמכם אדרוש' ואנקום אותו ביד כל חיה, כי אשלח ברוצח כל חית הארץ ואשלח בו גם האדם ולא ינצל מידם...". וממשיך הרמב"ן וכותב כוונה נוספת: "ואולי הדרישה מיד החיה היא, שלא תטרוף האדם, כי כן שם בטבעם, וסוד הענין, כי בעת היצירה נתן לאדם את כל עשב זורע זרע ואת כל העץ אשר בו פרי עץ לאכלה, ונתן לחיה את כל ירק עשב לאכלה, ואמר הכתוב (לעיל א, ל): 'ויהי כן', כי הוא טבעם ומנהגם, ועתה כאשר אמר באדם שישחוט הבעלי החיים והושם בטבע או במנהג שיהיו בעלי החיים זה לזה לאכלה, הוצרך לצוות שיהיו שאר בעלי החיים לבני אדם טרף לשיניהם, והם ייראו מהם ולא יטרופו בהם". ולאור פירושים הללו של הרמב"ן, אכן אין בזה גזירת הכתוב למיתת החיה שהורגת באדם, ולפ"ז יתכן שמה שנצטוינו בהריגת שור שנוגח באדם אכן אינו גזירת הכתוב, והוא מדין קנס לבעלים שלא שמרו את השור כראוי, ואולי ספיקת הרמב"ן אכן תלוי' במחלוקת התנאים במשנתנו בדין שור המדבר שהוא הפקר - אי יש בו חיוב מיתה, לדעת ת"ק הוא מגזירת המלך, ולדעת רבי יהודה הוא מדין קנס הבעלים (עי' 'ביאור הגרי"פ' ו'בית האוצר' שם).

ויצויין, שיש להביא בזה את דברי 'רבינו בחיי' (שמות כא, כח) בשם הרמב"ן בענין חובת מיתת השור בנגיחת אדם, וז"ל: "'סקול יסקל השור', אין מיתת השור לקחת הדין מן השור, אלא לקחת הדין מבעליו, כדי שיזהר בשמירתו, ואם לא יזהר הרי הוא יודע שיפסיד ממונו, זהו על דרך הפשט, והוא דעת הרמב"ן", ומבואר בדעת הרמב"ן שסקילת השור היא 'לקחת הדין מבעליו', וזו סתירה למה שהבאנו דברי הרמב"ן בפירושו הראשון על הכתוב "מיד חיה אדרשנו" (עי' ריטב"א קידושין נו: ד"ה בערלה, שגם בדבריו יש להוציא בדעת הרמב"ן שהוא מדין קנס הבעלים), ויתכן, שדברי רבינו בחיי הללו בשם הרמב"ן הם למסקנת דבריו בפסוק הנזכר, שלפ"ז שפיר יתכן לומר שהוא קנס לבעלים, כפי שמשתמע בדעת רבי יהודה ששור המדבר פטור ממיתה, וכנזכר.