לא הורגים חיה בלי סיבה
הרב דב קדרון
בבא קמא מד ע"ב
שור שהרג אדם נידון בסקילה, ולדעת חכמים דין זה שייך גם כאשר השור הוא הפקר, ולא שייך לאף אחד. לכן, מסביר המשך חכמה, נאמר לגביו (שמות כא, כח): "וְכִי יִגַּח שׁוֹר אֶת אִישׁ אוֹ אֶת אִשָּׁה וָמֵת סָקוֹל יִסָּקֵל הַשּׁוֹר" ולא נאמר "שור איש" כמו בשאר הפרשה, כי להבדיל משור המזיק, שאם לא שייך לאיש אין דנים אותו ואין מחייבים אף אחד לשלם על הנזק, שור שהרג נידון בסקילה גם אם לא שייך לאיש.
כך כותב הרמב"ן (בראשית ט, ה) כי גזרת המלך היא, שכל חיה שהרגה אדם תיהרג, ואין מטרת ההריגה להעניש את הבעלים, כי אפילו חיה של הפקר נהרגת.
כלומר: הריגת בעל חיים שהרג אדם נעשית כדי לבער מן העולם את הרוע שקיים באותו בעל חיים, ועם זאת יש להקפיד להרוג דווקא את הבעל חיים שהרוע נובע מתוכו, אבל "שור האצטדין" שהרגילו אותו לנגוח, ולא טבעו הרע גרם לו לעשות זאת – אינו נהרג (כמו ששנינו לעיל לט,א), כי אין צורך להרוג אותו כדי לבער את הרע, מכיוון שאין זה רוע שמוטבע בו, אלא שהרגילו אותו אליו, ניתן להרגיל אותו להיפך, ובאופן זה לעקור את הרע ללא הריגתו.
גם כאשר דנים בעלי חיים, התורה מקפידה לא לדון למוות את מי שלא צריך למות, כפי שנאמר (תהלים קמה, ט): "טוֹב ה' לַכֹּל וְרַחֲמָיו עַל כָּל מַעֲשָׂיו".
