טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
בקרב גבורה בבינת ג'בל במלחמת לבנון השנייה – י"ג אב תשס"ו   

רבי מאיר אומר: אף הצבוע רבי אלעזר אומר: אף הנחש – צבוע מפוספס

"הזאב והארי וכו'. מאי ברדלס? אמר רב יהודה: נפרזא. מאי נפרזא? אמר רב יוסף: אפא. מיתיבי, רבי מאיר אומר: אף הצבוע, רבי אלעזר אומר: אף הנחש; ואמר רב יוסף: צבוע זו אפא! לא קשיא: כאן בצבוע זכר, כאן בצבוע נקיבה; דתניא: צבוע זכר לאחר שבע שנים נעשה עטלף, עטלף לאחר שבע שנים נעשה ערפד, ערפד לאחר ז' שנים נעשה קימוש וכו'" (בבא קמא, טז ע"א).
 

שם עברי: צבוע מפוספס   שם באנגלית: Striped Hyena   שם מדעי: Hyaena hyaena

שם נרדף במקורות: ברדלס, אפא   שמות בשפות אחרות: ערבית – דב'ע


נושא מרכזי: מהו הצבוע המועד להזיק?


השם צבוע מופיע כבר במקרא כשם מקום בפסוק המתאר את מהלכי הפלשתים במלחמתם בשאול: "והרֹאש אחד יפנה דרך בית חרון והרֹאש אחד יפנה דרך הגבול הנשקף על גי הצבעים המדברה" (שמואל א', יג י"ח). יש המזהים את הר צבועים, שפירותיו מיהרו להבשיל, המוזכר במשנה (חלה, פ"ד מ"י, ביכורים, פ"א מ"ג) עם "גי צבעים". פעם נוספת מוזכרת עיר בנחלת בנימין בשם צבועים (נחמיה, יא ל"ד). את ה"צבוע" אנו מוצאים גם בפסוק בירמיהו (י"ב ט'): "העיט צבועַ נחלתי לי העיט סביב עליה לכו אספו כל חי֥ת השדה התיו לאכלה". על פי הטעם "פשטא" מעל המילה עיט ניתן להבין, כדעת חלק מהפרשנים, שהמילים "עיט" ו"צבוע" מצורפות למונח משותף. בתרגום השבעים גי צבועים מזוהה כשם מקום וצבוע כ – Hyaena שהוא הטורף הנקרא בשם זה בעברית. הביטוי "עיט צבוע" מתורגם בתרגום השבעים spelaion huaines שפירושו מאורת צבוע (hyaena). בוולגטה "עיט צבוע" מתורגם speackled bird כלומר ציפור מנומרת. בתרגום יונתן נכתב "כעופא דמתבדר כן אתבדרת אחסנתי קדמי וכו'". "כעופא דמתבדר" מתפרש כעוף שמתפזר או נפוץ. התרגומים הארמיים והפשיטתא מזהים את הצבוע כ – hyena. כך מזהים גם הרס"ג וריב"ג (רבי יונה אבן ג'נאח) בהתייחסותם לצבוע המוזכר בברייתא המובאת בסוגייתנו.

רש"י מפרש את השם גי הצבעים: "גי הצבועים - שמצויין בו הצבועים הוא ששנינו רבי מאיר אומר אף הצבוע ותרגם יונתן אפעיא וכן פירשו רבותינו ז"ל צבוע זה אפעה מין שרץ רע ומזיק". הרד"ק פירש: "על גי הצבעים - כתרגו' לחילת אפעיא וכן בדברי רז"ל רבי מאיר אומר אף הצבוע. ואמרו צבוע זה אפה ופירוש אפה אפעה כי כן מנהגם להסתיר אותיות הגרון ונקרא האפעה צבוע לפי שעשוי בגוונים ובמיני הצבעים". בשני הפירושים הוטמעה ההשוואה שערך רב יוסף בסוגייתנו בין צבוע ובין אפא. לשיטת רש"י הצבוע הוא "מין שרץ רע ומזיק". הרד"ק הוסיף שהכוונה למין צבעוני מאד ומכאן השם צבוע. ביטוי לצבעוניות הצבוע ניתן למצוא במדרש בראשית רבה (וילנא, בראשית, ז ד'): "ויברא אלהים את התנינים ... רב הונא בשם רב מתנא אמר: הצבוע הזה מטפה של לובן הוא ויש לו שלש מאות וששים וחמשה מיני צבעונים כמנין ימות השנה של חמה וכו'". מדברי רבי מאיר המוסיף לרשימת המינים המועדים גם את הצבוע ניתן להסיק שמדובר במין מסוכן אך אין די במאפיינים אלו כדי לזהות את מינו של ה"צבוע". מיותר לציין שפירושי רש"י והרד"ק אינם עולים בקנה אחד עם זיהוי ה"צבוע" כטורף hyena. הטורף הנקרא בשם צבוע איננו שרץ וגם איננו צבעוני במיוחד.

כיוון שונה לגמרי למשמעות המילה "צבוע" מקובל בין המפרשים המסורתיים של הפסוק בירמיהו (י"ב ט'): "העיט צבועַ נחלתי לי העיט סביב עליה לכו אספו כל חיּת השדה התיו לאכלה". כאמור, על פי הטעם "פשטא" מעל המילה עיט ניתן להבין שהמילים "עיט" ו"צבוע" מצורפות ואם כן צבוע הוא שם התואר של העיט ולא שם בעל חיים. מפרש רש"י: "העיט צבוע - הה"א תמוה לכך הוא נקוד פתח. הכי הם עוף צבוע מגואל בדם ששאר העופות נאספים עליו? דבר אחר העיט צבוע עוף אחד שהוא צבוע וכל העופות נאספים עליו לאוכלו ששונאים אותו". הרד"ק פירש: "העיט - שניהם הה"א בפתח כי היא לשאלה. ופירש אדוני אבי ז"ל הפסוק כן: העיט צבוע בדם חללים יהיה סביב על נחלתי שבחרתי לי ואחר שישבע העיט יבאו כל חיות השדה לאכול כמו שנאמר לכו אספו כל חית השדה התיו לאכלה. אמר לעופות אחר שתשבעו אתם לכו אספו כל חית השדה בעבור כי כן מנהג העופות יבאו על החללים תחלה כי הם יראו בעופפם כמו שאמר באשר חללים שם הוא והחיות רואות העופות צבועים מדם החללים ויתורו ממקומם". ב"מצודת ציון" מזוהה גם העיט: "העיט - הוא שם עוף הדורס וכן וקץ עליו העיט. צבוע - ר"ל בעלת גוונים ונראה כצבוע".

בין החוקרים ניתן למצוא שתי אסכולות עיקריות של זיהוי "עיט צבוע". האסכולה הראשונה מזהה במשמעות זאולוגית. חוקרים שונים הציעו שהכוונה לצבוע מפוספס שגווני צבעיו משתנים בהתאם לגיל. החוקרים שזיהו באופן זה אוששו את הזיהוי ממהקבלה לאריה המוזכר בפסוק הקודם (ירמיהו, יב ח'): "היתה לי נחלתי כאריה ביער וכו'". ההקשר מתאים לחיה השוכנת בסביבה של חיות טרף. מ. דור סבר שהזיהוי כצבוע מפוספס מתאים להקשר בפסוק עצמו. לדעתו "עיט צבוע" איננו ביטוי אחד אלא מדובר בשני שמות שהם עיט וצבוע. "וו" החיבור חסרה כאן בדומה לקיים בפסוקים נוספים כמו "שמש ירח עמד" (חבקוק, ג י"א) "ואת החסידה האנפה למינה" (ויקרא, יא י"ט). העיט הוא שם של עופות אוכלי נבלות ("ויּרד העיט על הפגרים וישב אתם אברם" (בראשית, טו י"א)) וכך גם הצבוע. בכל אופן לא ניתן לפרש שהעיט מגוון משום שצבע העופות אוכלי הנבלות הוא חום אחיד. הרד"ק אכן מפרש שהעיט צבוע בדם החללים. דור מפרש את הפסוק: "הנביא אומר: נחלתי כמו עיט (עוף) וכמו צבוע (יונק) ומוסיף "העיט סביב עליה". כאשר יש נבלות העופות אוכלי הפגרים מופיעים מיד. היונקים הטורפים חוץ מהצבוע אינם מחפשים נבלות אלא אוכלים אותן רק כאשר מזדמן להם. כאשר "העיט סביב לה" כלומר העופות כבר נמצאים סביב הנבלות מוזמנים אז גם שאר הטורפים לסעודה "לכו אספו כל חית השדה התיו לאכלה".

האסכולה השנייה מזהה צבוע כמצורף לעיט. כאמור לעיל רש"י ורד"ק פירשו צבוע במשמעות מגוון. לענ"ד אמנם לצבוע המפוספס יש פסים כהים וצבעיו משתנים במהלך החיים אך קשה לראות בהם הסבר מספיק להתייחסות אליו כמין צבעוני במיוחד כמתואר במדרש "... ויש לו שלש מאות וששים וחמשה מיני צבעונים כמנין ימות השנה של חמה". גם ישראל אהרוני סבר ש"עיט צבוע" הוא ביטוי אחד אך ייחס את מקור המילה "צבוע" לאצבע. הוא הסתמך כנראה על התרגום המיוחס ליונתן (ויקרא, יא י"ג): "וית אלין מינייא תשקצון מן עופא דלית להון ציבעא יתירא וכו'". הוא הסביר שלעיט שזוהה על ידו כ - Aquila אצבע שלישית ארוכה מיתר האצבעות בניגוד לנשר (Vultur).
 

הצבוע בספרות חז"ל

במשנה (בבא קמא, פ"א מ"ד) נאמר: "חמשה תמין וחמשה מועדין ... והאדם הזאב והארי והדוב והנמר והברדלס והנחש הרי אלו מועדין. רבי אליעזר אומר: בזמן שהן בני תרבות אינן מועדין". מפרש הרמב"ם: "וברדלס הוא "אלצ'בע" שמו של הצבוע בערבית. רע"ב פירש: "ברדלס - חיה שקורין לה בערבי אלצב"ע". מסוגייתנו ניתן ללמוד על הבחנה בשמות שונים בין צבוע זכר ונקבה: "הזאב והארי וכו'. מאי ברדלס? אמר רב יהודה: נפרזא. מאי נפרזא? אמר רב יוסף: אפא. מיתיבי, רבי מאיר אומר: אף הצבוע, רבי אלעזר אומר: אף הנחש; ואמר רב יוסף: צבוע זו אפא! לא קשיא: כאן בצבוע זכר, כאן בצבוע נקיבה". מפרש רש"י: "צבוע זו אפא - ומדמוסיף רבי מאיר אפא מכלל דברדלס לאו אפא הוא. לא קשיא כו' - דברדלס דמתניתין הוא צבוע זכר ועליו קאמר רב יוסף צבוע זו אפא. ורבי מאיר מוסיף אף צבוע נקבה דלא שמיה אפא. ודרב יוסף לאו אדרבי מאיר איתמר אלא בעלמא איתמר כדתניא צבוע זכר נעשה כו' אלמא צבוע זכר משתנה לכמה מינין הלכך קרי לה ברדלס ונפרזא ואפא, כך מצאתי. לישנא אחרינא ועיקר הוא מתניתין בצבוע נקבה – ורבי מאיר מוסיף צבוע זכר ותרוייהו מיקרו אפא דתניא צבוע זכר וכו' ומשום דמשתנה לבריה אחרת אצטריך לאוסופי בהדיא מפי מורי ולא שמעתי" (לזיהוי הברדלס ראו במאמר "המציל מן הארי ומן הדוב ומן הנמר ומן הברדלס" (בבא מציעא, כד ע"א)).

משני הפירושים המובאים ברש"י משתמע שקיימת מחלוקת תנאים האם צבוע (נקבה לפי הפירוש הראשון וזכר לפי הפירוש השני) מועד להזיק. בירושלמי (בבא קמא, פ"א הל' ה') אנו מוצאים מחלוקת מפורשת אם הצבוע נמנה על החיות המועדות להזיק: "מתניתין: הזאב והארי הדוב והנמר והברדליס והנחש הרי אלו מועדין רבי אליעזר אומר בזמן שהן בני תרבות אינן מועדין. והנחש מועד לעולם וכו'... גמרא: תני רבי מאיר אומר אף הצבוע. א"ר יוסי בי ר' אבין לא אמר רבי מאיר אלא בצבוע זכר שיש לו שעה שהוא קשה כארי". התוספת של רבי יוסי מסבירה אולי מדוע מעמדו של הצבוע נתון למחלוקת. לדבריו הצבוע עלול להיות מסוכן רק במצבים קיצוניים וכנראה שחכמים אינם חוששים למצב זה. א. א. שמש סובר שהכוונה למצבים של רעב קיצוני או תחושת סכנה שבהם עלול צבוע זכר להיות תוקפני. ייתכן אם כן שרבי מאיר "החושש למיעוט" פסק כאן בהתאמה לשיטתו הקבועה. בין תושבי האזור נפוצות אגדות רבות על הצבוע כמו למשל שהוא מהפנט בני אדם בצחוקו, מוליכם אל מאורתו, ושם הוא טורפם. מיותר לציין שלסיפורים אלה אין יסוד כלשהו. עד כה לא אומת בארץ אף מקרה אחד של תקיפת אדם חי על-ידי צבוע מפוספס. בספרות נמסר על תקיפות כאלה בהודו, כולן בלילה, ובכולן היו הנפגעים פעוטות.

בברייתא שהובאה בראש דברינו נאמר שצבוע זכר לאחר שבע שנים נעשה עטלף. תאור מורחב יותר של החלפת מינים מובא בירושלמי (וילנא, שבת, פ"א הל' ג'):

"דמר ר' יוסה בר ר' בון בשם רב זביד אחת לשבע שנים הקדוש ברוך הוא מחלף את עולמו. קמקמה מיתעביד חו רב. פדה חד אפר מיתעביד שר, מומיתא דרישא מתעביד עקרב. ודמניא שממי. תולעתא דסוסיא מתעבדא אירעו. ודתורתא דברי. צבוע הזכר נעשה נקבה. עכברא דטורא מתעביד חזיר בר. שיזרתא דנינא מתעביד נדל. ודבר נשא חיוי. אימתי בזמן שאינו כורע כל קומתו עד השזרה".

מפרש "פני משה": "מחלף את עולמו - כלומר דיש בריות בעולם שלאחר ז' שנים מתחלפין ומשתנין לבריה אחרת שכך השביע הקדוש ברוך הוא להטבע שלהם. קמקמה. זהו הקימוש המוזכר במקרא משתנה ומתעביד חו רב. חו זהו החוח ונעשה גדול. פדה חד אפר מיתעביד שד. כלומר ואחר שנעשה חוח משתנה להיות פדה חד וזהו ערפד וחוזר זה הערפד או זה האפר ונשתנה ונעשה שד. מימיתא דרישא. כינה שבראש נשתנה להיות מין עקרב. ודמניא. וכינה של בגדים נשתנה להיות שממית. וזהו ראיה שדרך כינה להשתנות ונעשית בריה אחרת. מיתעבדא אורעי. נעשית צפרדע. תרגום של צפרדעים עורדעניא. ודתורתא דברי. ושל שור נקבה נעשית מהן דבורים. נעשה נקבה. לאחר ז' שנים. עכברא דטורא. משתנה ומתעביד חזיר בר. שיזרתא דנונא. שדרה של דג מת מיתעביד לשרץ ששמו נדל. ושדרה של האדם לאחר ז' שנים נעשה נחש ואימתי בזמן שאינו כורע כל קומתו במודים עד שיתפקקו כל החוליות שבשדרה".

המחשבה שקיימת אפשרות של שינוי ומהפך מיצור אחד לשני מבטאת אמונות ודעות שהיו מקובלות בצורה כזאת או אחרת עד המאה ה – 19. ביטוי לאמונה זאת ניתן למצוא בפירושו של יעקב ישראל בן צבי אשכנזי עֶמְדין היעב"ץ שכתב (בבא קמא, טז ע"א): "מי שראה וידע תולעת המשי והשתנותו מזמן לזמן לבריה אחרת, לא נפלא זה ממנו, וכן ידועה עשיית דבורים מן פר בן בקר, ושרצים ארוכים כנחשים מבשר הסוס". אמנם שינוי מין בבעלי חיים ידוע בכמה מיני דגים אך לא בצבוע. היו שניסו להסביר את דברי הירושלמי בדמיון של איברי הרבייה של הצבוע הזכר והנקבה אך הדבר קיים רק בצבוע נקוד (Crocuta crocuta) שנכחד מהארץ לפני אלפי שנים.

צבוע מפוספס         צילם: Just Chaos

רשימת מקורות:

אנציקלופדיה "החי והצומח בארץ ישראל", כרך 7 (עמ' 205-211).
מנחם דור, "החי בימי המקרא המשנה והתלמוד" (עמ' 65-66).
אלישבע דיין, "החי במקרא – יונקים", דפוס העיר העתיקה, ירושלים. עמ' 270-276.

לעיון נוסף:

א"א שמש, הצבוע המפוספס במקורות הארצישראליים – בין אגדה למציאות, על אתר י"ב, תשס"ג, עמ' 7-28.

 

א. המחבר ישמח לשלוח הודעות על מאמרים חדשים (בתוספת קישוריות) העוסקים בטבע במקורות לכל המעוניין. בקשה שלח/י ל - [email protected]
ב. לעיתים ההודעות עלולות להשלח על ידי GMAIL למחיצת ה"ספאם" שלך לכן יש לבדוק גם בה אם הגיעו הודעות כנ"ל

כתב: ד"ר משה רענן.     © כל הזכויות שמורות 

הערות, שאלות ובקשות יתקבלו בברכה.