מתוך: עלון אורחות חיים במשפטי התורה
 

הוצאת ממון ממוחזק ע"פ אומדנה ברורה

הרב צבי שפיץ

בבא קמא מא ע"ב

בסוף הפרשה (כד, יד) נאמר "מי בעל דברים - יגש אליהם" ולמדו מכאן בגמ' בב"ק (מו:) שאם יש ויכוח בין שנים אם אחד חייב לשני כסף - על התובע להביא ראיה מוכחת בפני בי"ד שהצדק עמו. וכלשון חז"ל שם: המוציא מחבירו - עליו הראיה.

חידושו של הרא"ש
וחידש בשו"ת הרא"ש (כלל קז, סי' ו, וכן כתב בקצרה בכלל סח, סי' כג ובכלל פו, סי' א) שאם למרות שהתובע הביא עדים לזכותו, לבי"ד נראה שישנה רמאות בתביעה, ושהעדים אינם דוברי אמת, אע"פ שאינם יכולים לפסלם בוודאות - אין לדיין או לבי"ד הזה, וכן לאף דיין אחר להזדקק לדון את תביעת התובע, ותישאר התביעה ללא פסק מבי"ד, וממילא לא יוכל התובע להוציא ממון מהנתבע.
אולם במקרה הפוך, שנראה לדיין או לבי"ד שבפניהם הוגשה התביעה, שהתובע צודק בטענותיו, והנתבע הוא הרמאי, אם הדבר נראה להם באומדנא דמוכח מחמת תשובותיו או אי תשובותיו של הנתבע לביה"ד, במקרה זה אדרבה חייבים הדיינים לפסוק לטובת התובע - ואסור להם להימנע מלתת פסק דין. ועליהם לחייב את הנתבע, למרות - שאין לתובע עדים שמצדיקים את תביעתו. והנה דברי הרא"ש נפסקו בשו"ע (חו"מ סי' טו, ג-ד) בהסכמת כל מפרשי השו"ע שם. אלא שהשו"ע הוסיף, שהאפשרות שישנה לבי"ד לחייב במקרה כזה את הנתבע, נתונה רק ליחיד מומחה או לבי"ד שהינו הגדול והמומחה בדורו.
ולכאורה צריך להבין, מה זה שונה מהמבואר בגמ' בב"ק (טו:), וב"ב (צג.) שנפסקה בשו"ע (חו"מ סי' תח, א-ב) שאין הנזקים משתלמים אלא בראיה ברורה - ובעדים כשרים. ולכן שור שנמצא הרוג בשדה, ולידו עומד רק שור מועד שדרכו לנגוח שוורים - לא אומרים שודאי השור המועד שלידו הרגו. ורק אם הניזק יביא שני עדים כשרים שראו זאת, הוא יוכל להוציא ממון מבעל השור המועד, ולא מסתמכים על האומדנא הברורה שודאי השור המועד הרגו, אע"פ שרק שניהם נמצאים בשדה.
והנה כדי לתרץ את הקושיה, וכדי לנסות בס"ד להגדיר יותר את חידושו של הרא"ש, שישנם מקרים שבהם בי"ד יכול להוציא ממון מהנתבע למרות שמוחזק בממונו - על סמך אומדנה מוכחת בלבד, ומבלי שיצטרך התובע להביא שני עדים שמצדיקים את תביעתו - וזאת למרות שכתוב בתורה "על פי שני עדים - יקום דבר", יש לעיין תחילה בראיותיו של הרא"ש, ולאחר מכן ננסה בס"ד לבאר יותר את חידושו של הרא"ש.

הקושי בהבנת ראיית הרא"ש ממשפט שלמה
הרא"ש הביא ראיה ממשפט שלמה המלך (מלכים א ג, טז) לגבי שתי נשים שאחת היתה מוחזקת בילד חי, והשניה תבעה אותה שגנבה ממנה בלילה את בנה החי, והשאירה לה במקומו את בנה המת. ששלמה אמר שיקחו חרב ויחתכו את הילד החי לשניים, וכל אחת תקבל חצי ממנו. אולם התובעת אמרה, שמעדיפה שישאירו את הבן החי בידי המוחזקת בו, והעיקר שלא יהרגו אותו. ואילו הנתבעת שמוחזקת בו ענתה (פסוק כו) "גם לי, גם לך לא יהיה - גזורו". ועל פי זה אמר שלמה בחכמתו - שהתובעת היא אימו, ושיתנו לה את הילד החי. ומבואר בגמ' במכות (כג.) שיצאה בת קול משמים ואמרה: ששלמה צדק בדינו, ואכן התובעת היא אמו. רואים מזה, שניתן לפסוק ע"פ אומדנא דמוכח, ולהוציא את הילד מהמוחזקת בו.
וראייתו צ"ב שהרי הסיבה שאמרו חז"ל שלא מוציאים ממון מהמוחזק בו ללא עדים הינה, מאחר וחזקה שכל מה שתחת ידי האדם – שלו היא. כי לא מחזיקים סתם אדם שהוא גנב, וודאי שמה שנמצא בידי המוחזק שייך לו בלבד. אולם בנידון משפט שלמה, הרי המוחזקת בילד החי אמרה בפירוש: גם לי - גם לך, לא יהיה - גזורו. אם כן יש כאן הסכמה מצד המוחזקת לבטל את חזקתה בילד החי ושלא יהיה ברשותה מעתה כלום, והעיקר שגם התובעת לא תקבל את הילד. וכשאין מוחזק - ודאי שניתן לסמוך על אומדנא דמוכח לבירור האמת. אולם אין מנידון זה ראיה שניתן להוציא על סמך אומדנה טובה כסף מהמוחזק בממונו, ובפרט כאשר טוען המוחזק בטענת ברי שהכסף שייך לו. [ומצאתי בס"ד שכך גם טוען בשו"ת הרדב"ז (ח"ג, סי' אלף נט) וע"ש]

הקושי בהבנת ראיית הרא"ש מחכמת רב בנאה
עוד הביא הרא"ש ראיה מהגמ' ב"ב (נח.) גבי בעל ששמע את אשתו שמספרת לבתה, שיש לה עשרה בנים, אולם רק אחד מהם נולד מבעלה, והתשעה האחרים נולדו לה מאנשים אחרים. שלפי דבריה הם ממזרים. ולכן לפני פטירתו אמר הבעל - שכל נכסיו ירש רק בן אחד. ומאחר ולא ידעו איזה מהם ירש, שאלו את רב בנאה, שהציע להם, שכל הבנים יקחו מקלות ויחבטו על קבר אביהם, עד שיאמר להם מי הבן שירש. ותשעה מהם אכן הלכו לקבר והיכו שם, ורק אחד לא הלך. ועל פי זה הכריע רב בנאה בחכמתו, שהבן שלא הלך להכות - הוא בנו האמיתי, והתשעה האחרים בגלל שהיו ממזרים, לכן הם עזי פנים והיכו את הקבר של אדם שלא היה אביהם, כמבואר שם ברשב"ם.
והוכיח מכאן הרא"ש, שמועילה אומדנא דמוכח להוציא ממון מהמוחזק. וגם זה צ"ב שהרי לכאורה שם מבואר בגמ', שהאב הקנה לפני מותו בעודו חי את ממונו לבנו היחיד או במתנת שכיב מרע או במתנת בריא. וממילא אף אחד מהבנים לא היה מוחזק בכסף, אלא היה ספק כלפי כל אחד מהם, האם הממון שייך לו או לאחיו. נמצא שרב בנאה היה צריך לברר בחכמתו ע"פ האומדנה למי מהבנים הקנה האב את ממונו, אולם לא היה צריך להוציאו מידי מי שהוא מוחזק ודאי בממונו. ולכן במקרה זה - ודאי שמועיל אומדנא דמוכח לברר זאת. אבל כשיש מוחזק ודאי בכספו, לכאורה אין ראיה מכאן שניתן להוציא את הממון מבעלותו ע"י אומדנא דמוכח.

הקושי בהבנת ראיית הרא"ש מהמוריש נכסיו לטוביה
כמו כן הוכיח הרא"ש מהגמ' בכתובות (פה:) לגבי אדם שהוריש את נכסיו בחייו, ואמר שנותן אותם לאדם שנקרא - טוביה, ולא אמר לאיזה טוביה. ולאחר מותו באו שני אנשים שקוראים להם טוביה, ורוצים את הירושה. שאומרת שם הגמ' שיש סמכות לדיין להכריע ע"פ שיקול דעתו, לאיזה טוביה מביניהם היה יותר קשר ושייכות עם המוריש [שודא דדייני]. וגם בזה צ"ב שהרי שם אף אחד מהם עדיין לא היה מוחזק בממון. והנידון הוא לברר למי מעיקרא התכוון המוריש - וביחס לכך מועיל הבירור של האומדנא. אך לכאורה אין מכאן ראיה שאפשר להוציא ממון ממוחזק ע"פ אומדנה מסתברת.

הקושי בהבנת שאר ראיות הרא"ש
וכן צ"ב ראיית הרא"ש מהגמ' בכתובות (צד.) לגבי אדם שמכר שדה אחת לשני בני אדם ביום אחד, וישנו ספק למי מביניהם מכר ראשון, שגם כאן פסק שמואל בגמ', שמועיל שיקול הדיין להכריע, למי מביניהם יותר מסתבר שמכר המוכר ראשון. שהרי גם בנידון זה אף אחד מהם עדיין לא מוחזק בקרקע בוודאות, ולכן מועיל שיקול הדיין להכריע בנידון.
עוד ראיה מביא הרא"ש מהגמ' ב"ב (קנא:) לגבי שכיב מרע שכתב את כל נכסיו לאדם מסוים, והקנה לו אותם בקנין גמור ללא כל תנאי, ולבסוף הבריא ממחלתו. שאמרו חז"ל, שישנה אומדנא דמוכח, שאין אדם בעולם שנותן את כספו לאחרים, באופן שאם הוא יבריא ממחלתו - ישאר עני ואביון, ללא מקור מחיה, ואנן סהדי שמעיקרא כשנתן את מתנתו, היה זה על תנאי שאם יבריא מתנתו בטלה. ואע"פ שלא כתב את התנאי הזה. מוכיח מכאן הרא"ש שמוציאים ממון ממוחזק על סמך אומדנא דמוכח בלבד.
וגם כאן צ"ב שהרי אחרי שחז"ל קבעו שאף אדם בעולם לא נותן את כספו לאחרים, אם כתוצאה מכך ישאר לבסוף עני ואביון, נמצא שחז"ל קבעו - שמעולם לא הקנה החולה הנ"ל את כספו למקבל המתנה באופן הזה, והמקבל מעולם לא היה מוחזק בכסף של המקנה. כי - האומדנא של חז"ל אומרת, שכאילו כתוב סעיף מפורש בכתב ההקנאה או שנאמר לו בפירוש בעת ההקנאה - שרק אם החולה ימות מחוליו - כספו יעבור לרשות האדם זר, ואם יבריא לא. וא"כ לא היה כאן הוצאת ממון ממוחזק.
ועל פי אותה סברה, לכאורה יש לעיין בשתי ראיות נוספות שהביא הרא"ש. א’. מהגמ' ב"ב (קלא:) לגבי אדם שכתב כל נכסיו לאשתו, מבלי להוריש מאומה לבניו. שאמרו חז"ל, שודאי לא התכוון בעלה להקנות לה בלבד את כספו, ולנשל את בניו ללא כל סיבה שנראית לעין. אלא ודאי שהבעל התכוון לעשות את אשתו רק כאפוטרופוס לניהול נכסיו. ולכאורה גם כאן האומדנא של חז"ל קבעה רק שהאשה מעולם לא היתה מוחזקת בנכסי בעלה, והם היו ונשארו שייכים לבנים שירשו מהתורה את אביהם לאחר מותו, וכל כוונת הבעל היתה רק לצורך הניהול בפועל של הנכסים. אך לא הוציאה את הנכסים ממוחזק ודאי בכספו.
וכן בנידון הגמ' ב"ב (קלב.) לגבי מי ששמע שבנו יחידו שנסע לחו"ל נפטר שם. ומסיבה זו הקנה אח"כ את כספו במתנת בריא לאדם זר. ולבסוף התברר שבנו חי. ואמרו חז"ל, שודאי שאם לא היה מוטעה בשמועה הראשונה - לא היה נותן לאדם זר את ממונו, והיה משאירו לבנו. נמצא שגם בנידון זה, היתה כאן מתחילה מתנה והקנאה בטעות, ולכן המתנה מעולם לא חלה. כך שהאומדנא רק קבעה, שמקבל המתנה מעולם לא היה מוחזק בממון. אבל לכאורה אין להוכיח מכאן, שניתן להוציא על סמך אומדנא דמוכח ממון מאדם שהוא מוחזק ודאי בכספו.

ביאור גדר חיוב שומר או שליח בעת קבלת הכסף או הפקדון
עוד יש לעיין בראיית הרא"ש מהגמ' בב"מ (פג.) לגבי אדם שנתן כסף לשליח שיקנה עבורו ארבע מאות חביות יין, והשליח הביאם למשלח כשהן חומץ. וטוען השליח, שכמו שקנאן כך הביאן, וממילא הוא אנוס בכך שהחביות נהיו חומץ, ולכן פטור מלשלם על הפסדן. וכנגדו טוען המשלח, שכשכמות כל כך גדולה של יין מחמיצה במקום ציבורי שיש בו אנשים רבים, דרך בני אדם שמיד הם צועקים ברבים על הפסד הכסף הגדול שנגרם להם, והדבר מפורסם בפני אנשים רבים. ומזה שלא נהגת כך, נראה שקנית מראש חביות חומץ בזול, ולקחת לעצמך את יתרת הכסף. ואמר רבא שם, שהמשלח צודק. ולמרות שהשליח שומר שכר ורוצה להישבע שבועת השומרים להצדיק את טענתו – בנידון זה הוא לא יהיה נאמן בשבועתו. ורק אם יביא עדים שיוכיחו כדבריו יפטר מלשלם.
מוכיח מכאן הרא"ש, שמוציאים ממון מאדם שהוא מוחזק ודאי בממונו, על פי אומדנא דמסתברת בלבד, למרות שגם המשלח שתובע את הכסף לא הוכיח ע"י עדים את טענתו.
ולכאורה יש לדון בראייתו. שהרי כל שומר או שליח שדינו גם כן כשומר, מתחייב למשלח או למפקיד בעת קבלת השמירה, שאם לא יחזיר לבעלים את החפץ שקיבל בפקדון או את הכסף שקיבל לקנות עמו את היין - ישלם מכספו למשלח מה שנתן לו. אולם הוא יכול להפטר מתשלום זה בשני אופנים. או שיביא שני עדים שראו שנאנס או שישבע שבועת השומרים לאמת את טענתו. וחידש איסי בן יהודה, שהתורה איפשרה לשומר להפטר ע"י שבועה, אך ורק אם האונס נעשה במקום נסתר כמו בביתו או במקום אחר שאין אנשים שיראו זאת. אולם אם האונס נעשה במקום שנמצאים אנשים נוספים - צריך השליח או השומר להביא עדים שיעידו ויאמתו את טענת האונס כדי להפטר, ובמקרה כזה השומר לא יהיה נאמן ע"י שבועה בלבד, כי ישנה רעותא בטענתו, איך יתכן שהאונס קרה במקום ציבורי לעיני כל, ואף אחד לא ראה או ידע מכך.
נמצא שגם בנידון זה, הסיבה שהשליח חייב לשלם - אינה בגלל שניתן להוציא על סמך אומדנא בלבד ממון ממוחזק. אלא בגלל שהשליח עצמו התחייב למשלח בעת קבלת הכסף או הפקדון, שהוא חייב להשיב לו מה שקיבל ממנו או את תמורתו. והוא יוכל להפטר מחוב זה - רק אם יוכיח ע"פ עדים שנאנס, ולולא זאת - אינו נאמן בטענותיו להפטר. ואע"פ שבמקרה רגיל יכול גם להפטר ע"י שבועה, אולם חידש איסי בן יהודה, שאונס שקרה במקום ציבורי - לא מועילה שבועה לפוטרו, וצריך רק שני עדים. נמצא שהאומדנא של איסי בן יהודה הורידה רק את נאמנות השבועה, אבל חיוב הממון של השליח הוא - אך ורק בגלל שהוא עצמו התחייב למשלח בעת קבלת הכסף או החפץ להשיבו, ולא יוכל להפטר מחיוב זה, אם האונס יקרה במקום ציבורי, רק אם יביא עדים שנאנס. ולכן לכאורה אין מכאן ראיה, שניתן להוציא ממון במקרה אחר ממי שמוחזק בו, על פי אומדנא דמוכח.

ראיה ליסודו של הרא"ש, וביאור ביסודו
אמנם לענ"ד נראה שניתן להבין יותר את חידושו של הרא"ש שנפסק להלכה - על פי המבואר בב"ק (קיח.), ונפסק בשו"ע (חו"מ סי' עה, ט) כדברי רב נחמן ורבי יוחנן, שברי ושמא - אין ברי עדיף. ועל סמך טענת ברי בלבד מבלי להביא עדי ראיה לתביעתו - לא יוכל התובע להוציא ממון מהמוחזק. אמנם אם אדם תובע מחבירו סכום כסף שהלוה או הפקיד אצלו או שחייב לו מסיבה אחרת, והנתבע מודה שהיה חייב לו כפי שתובע, אך אינו זוכר האם פרע לו את החוב, במקרה זה מכיון שהחיוב הינו ודאי גם לדעת הנתבע, והפרעון הינו בספק. והיות ומוטל על הנתבע לדעת האם פרע את חובו או לא, ואינו יודע זאת, לכן אמרו חז"ל שטענת השמא שלו הינה גרועה מול טענת הברי של התובע, ולכל הדעות טענת הברי של התובע, מול טענת שמא של הנתבע - הברי עדיף גם כדי להוציא ממון מהמוחזק.
ונראה שזוהי כוונת הרא"ש בראייתו מהגמ' בב"מ (פג.) על שליח שקיבל כסף לקנות ארבע מאות חביות יין וכו'. שגם השליח מודה שהוא ודאי התחייב, וקיבל את הכסף מהמשלח, ובתמורה צריך להביא לו ארבע מאות חביות יין או להחזיר את הכסף - ואת זה הוא לא עשה, אלא טוען טענות שאיסי בן יהודה אומר - שיש אומדנא ברורה שהן שקריות. לכן דינו ככל המקרים שהחיוב הוא ודאי, והפטור מהחיוב מוכחש ע"י אומדנא דמוכח או שהאומדנא עושה שטענת הנתבע נחשבת רק כשמא, שבמקרים אלו - טענת הברי של התובע שמסתמכת על חיוב ודאי שמגיע לו כסף מהנתבע - יכולה להוציא ממון מהנתבע, למרות שהנתבע מוחזק בכספו. כי חזקת הממון שלו חלשה, ונחשב הדבר - כאילו התובע ע"י הברי שלו - הוא המוחזק בממון שתובע, למרות שהוא עדיין נמצא ברשות הנתבע.

הרחבת השו"ע את חידושו של הרא"ש למקרים נוספים
והנה גם בשלושת התשובות שברא"ש (כלל קז. כלל סח, סי' כג. כלל פו, א) ישנה הודאת בעל דין של הנתבע מפיו או מפי כתבו, שהיה חייב לתובע את הסכום שתובע ממנו. כך שברור לנו - שהנתבע ודאי היה חייב ממון לתובע. וכל טענת הרא"ש שם היא - שמוכח ע"פ אומדנות ברורות שהנתבע לא פרע את חובו או לפחות קרוב לודאי שכך קרה, ונמצא שהנתבע משקר בדבריו - ובודאי לא פרע את חובו, ולכן דומה דין זה - לאיני יודע אם פרעתי, שחייב גם בדיני אדם לשלם לתובע.
אמנם השו"ע כשהביא את הרא"ש להלכה (בחו"מ סי' טו, ד) הרחיב דין זה וכתב, שאפילו אם הנתבע כופר בחוב, וטוען שמעולם לא התחייב ממון לתובע, אם נראה לבי"ד בוודאות, שטענת התובע צודקת, ודברי הנתבע ברורים להם כשקר וכזב, גם באופן זה רשאים בי"ד מומחים לראות את טענת התובע כחיוב ודאי, ואת הכחשות הנתבע כאילו טען - איני יודע אם פרעתי או כמודה שודאי לא פרעו, ועל סמך זה יוכלו להוציא ממון מהנתבע, ולא ישאירו את הדיון ללא פסק דין. ולפי משנ"ת גם כאן הביאור בזה הוא כיון שמוכח לדיינים שהתובע צודק, שישנו ודאי חיוב ממון, ואילו מדברי הנתבע מוכח לבי"ד שלא פרע או לכל היותר שישנו ספק האם פרע, ובמקרה כזה לדעת כולם - הברי של התובע עדיף גם להוציא ממון מהמוחזק בו.
מה שאין כן בנידון הגמ' בב"ב (צג.) לגבי שור מת שנמצא ליד שור מועד, שלא ברור לבי"ד איך קרה הדבר ולכן - לא תועיל אפילו אומדנא דמוכח להוציא ממון מבעל השור המועד שמוחזק בכספו, כי חסר לבי"ד הוכחה בוודאות החיוב.