לא לקמץ בהסברים / רפי זברגר

בבא מציעא ט ע"ב

הרקע

המשנה בדף שלנו ממשיכה לעסוק בענייני ''שנים אוחזין'' אך הפעם לא ממש אוחזים בפועל:
היה רוכב על גבי בהמה וראה את המציאה, ואמר לחבירו תנה לי, נטלה ואמר אני זכיתי בה - זכה בה. אם משנתנה לו אמר אני זכיתי בה תחלה - לא אמר כלום.
המשנה מציינת שני מקרים, אך ניתן להסיק מהלכות אלו גם דין שלישי.
1. אדם רכב על בהמה וראה מהגובה מציאה וביקש מחברו להרים אותה וליתנה לו. אם החבר הרימה ואמר כי הוא (המרים) זכה בה, הרי המציאה שייכת למרים ולא לרוכב. שכן, הרוכב רק ביקש שירים אותה עבורו, ואין הוא זוכה במציאה עד שלא תגיע לידו.
2. אדם רכב על בהמה וראה מהגובה מציאה וביקש מחברו להרים ולזכות אותה עבורו וליתנה לו. ברגע שהחבר הרימה, זכה בה הרוכב, ואין המרים יכול לומר לו כי הוא זכה לעצמו.
3. בהמשך למקרה הראשון, אם המרים כבר מסר את המציאה לרוכב, הרי שהרוכב זכה בה ואין המרים יכול לטעון כי הוא זכה בה לפני כן. רש''י מסביר דין זה באופן של ''ממה נפשך'':
• אם המרים טוען שהוא קנה את המציאה, הרי במסירתו לרוכב נתנה לו במתנה.
• אם המרים לא התכוון לקנות את המציאה והיא מוגדרת ''הפקר'', הרי במסירתה לרוכב קנאה הרוכב.
 

הנושא

מדוע המשנה מספרת כי המבקש מחברו להרים מציאה רכב על בהמה? האם מעניין אותנו מצבו של המבקש מחברו להרים מציאה, והאם יש לכך משמעות? ננסה לענות על כך במספר אפשרויות:
• ניתן לומר כי הרוכב על בהמה יכול לראות קצת למרחוק, ומנגד אינו יכול להרים את המציאה מבלי לרדת מן הבהמה, דבר שהוא כנראה אינו רוצה לבצע. לפי אפשרות זו אין משמעות הלכתית לעובדה שהוא רכב על הבהמה, אלא זוהי סיפור מציאות (היכי תמצי) המסביר את המצב בה שהה המבקש מחברו להרים את המציאה.
• אך ניתן גם לומר כי המציאות של רכיבה על בהמה, יוצרת מצב הלכתי שאם יבקש מן המרים לזכות עבורו, הרי שעצם ההגבהה מקנה לרוכב את המציאה, גם אם בסופו של דבר טוען כי הוא הרים את המציאה עבור עצמו.
הסבר: אם המבקש לא היה רוכב אלא הולך רגל כמו השני, הרי שהבקשה מהחבר לזכות עבורו (גם בלשון של ''זכייה'') הייתה ''עקרה'' כיוון שגם הוא יכול להרים, והבקשה מן החבר אינה פועלת לכשעצמה, אלא רק אם המרים בסופו של דבר ימסור למבקש.
אפשרות זו חולקת על פירושו של רש''י, הסובר כי בכל מקרה רק המסירה של המרים לרוכב מייצרת את הקנין.
 

מהו המסר?

ההסבר הראשון לעיל, שהוא גם הסברם של הראשונים, מלמדנו כי כדאי ורצוי לספר גם עובדות שאינן קריטיות להלכה, אך מבהירות לנו את הסיפור, ו''מקרבות'' אותנו להבנת המציאות של פסקי ההלכה.
נלמד מכך לא לקמץ בהסברים, ולחשוב תמיד כיצד השומע יבין טוב יותר את הנאמר.
 
   
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]