|
|
הרב ירון בן-דוד
בארות יצחק
עדות אשה
בשיעור זה ברצוני לעסוק בשאלה של עדות אשה: מדוע אשה פסולה להעיד, ובאילו מקרים עדות אשה תהיה כשרה. המשנה, העוסקת בשבועת העדות, אומרת ששבועה זו נוהגת רק במי שכשר להעיד, ולכן היא אינה נוהגת בין השאר בנשים:
1. משנה מסכת שבועות פרק ד משנה א
שבועת העדות נוהגת באנשים ולא בנשים, ברחוקין ולא בקרובין, בכשרים ולא בפסולין, ואינה נוהגת אלא בראויין להעיד. בפני בית דין ושלא בפני בית דין - מפי עצמו. ומפי אחרים אין חייבין עד שיכפרו בהן בבית דין, דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים: בין מפי עצמו ובין מפי אחרים אינן חייבין עד שיכפרו בהן בבית דין.
המשנה יוצאת מנקודת הנחה שאשה פסולה להעיד, אך אינה מביאה את המקור לכך. הגמרא מביאה גם היא מדרש שממנו ברור שאשה פסולה להעיד, אך גם מהברייתא הזו לא ברור המקור לכך. הגמרא עוסקת בפסוק 'ועמדו שני האנשים אשר להם הריב', אשר על פי הפשט עוסק לכאורה בבעלי הדין, אבל הגמרא אומרת שזהו המקור לכך שעדים צריכים להעיד בעמידה, וכי הפסוק הזה עוסק בעדים ולא בבעלי דין, שהרי בעלי דין יכולים להיות גם נשים, ולכן 'שני האנשים' ודאי מתייחס לעדים:
2. תלמוד בבלי שבועות ל, א
תניא אידך: "ועמדו שני האנשים" - בעדים הכתוב מדבר; אתה אומר: בעדים, או אינו אלא בבעלי דינין? אמרת, וכי אנשים באין לדין, נשים אין באות לדין? ואם נפשך לומר, נאמר כאן 'שני' ונאמר להלן 'שני', מה להלן בעדים, אף כאן בעדים. מאי 'אם נפשך לומר'? וכי תימא אשה לאו אורחה משום 'כל כבודה בת מלך פנימה', נאמר כאן 'שני' ונאמר להלן 'שני', מה להלן בעדים, כף כאן בעדים.
כאמור, גם המדרש הזה אינו מסביר את המקור לכך שאשה פסולה להעיד, אבל הוא יוצא מנקודת הנחה שאשה פסולה לעדות. ואולם, בירושלמי מובא מדרש שמסביר את המקור לפסלותה של אשה להעיד:
3. תלמוד ירושלמי, שבועות פרק ד הלכה א
נאמר כאן "שני" ונאמר להלן "וישארו שני אנשים במחנה". מה להלן אנשים ולא נשים ולא קטנים, אף כאן אנשים ולא נשים ולא קטנים.
ואכן, הרמב"ם פוסק שאשה פסולה להעיד, כמו עוד תשעה פסולים אחרים, והוא כותב שהפסול הוא מהתורה:
4. משנה תורה לרמב"ם הלכות עדות פרק ט הלכות א-ב
עשרה מיני פסלות הם כל מי שנמצא בו אחד מהן הרי הוא פסול לעדות, ואלו הן: הנשים, והעבדים, והקטנים, והשוטים, והחרשים, והסומים, והרשעים, והבזויין, והקרובין, והנוגעין בעדותן, הרי אלו עשרה.
נשים פסולות לעדות מן התורה שנאמר "על פי שנים עדים" לשון זכר ולא לשון נקבה.
מעניין לציין שהרמב"ם מביא מדרש שמסביר מניין שאשה פסולה להעיד, אבל המדרש הזה אינו מופיע בש"ס, והוא אף תמוה, כפי שכותב הרדב"ז:
5. רדב"ז (ר' דוד בן זמרה, המאה ה-16, ספרד ומרוקו) הלכות עדות פרק ט הלכה ב
וקשיא לי על דברי רבינו: היכי שביק דרשא דתלמודא ועביד דרשא מדעתיה? וכי תימא דאיתא להך דרשא בשום דוכתא, קשה, דמשמעותא דקרא לא הוי לשון זכר ולא לשון נקבה!? ואי משום דכתיב "שנים" והוא משמע לשון זכר, לא סגי דלא כתיב שנים להקיש שלשה לשנים ותו דכל התורה בלשון זכר נאמרה. ולפיכך אני סובר דלעולם כוונת רבינו על הגזירה שוה האמורה בסיפרי, אלא הכי קאמר שדרשו לקרא שנאמר "על פי שנים עדים" לשון זכר ולא לשון נקבה, מדכתיב ועמדו שני האנשים, ועדיין צריך עיון.
בכל אופן, רואים אנו כי הנשים פסולות להעיד מן התורה, ועל כך אין חולק. ואולם, ברשימת הפסולים שמנה הרמב"ם יש לחלק בין שני סוגים של פסולים: יש כאלה שהם פסולים בגלל החשש שמא עדותם אינה נכונה, ויש כאלה שהפסול שלהם הוא גזירת הכתוב. הנוגע בעדותו או הקטן פסולים להעיד כי יש לנו יסוד להניח שהעדות אינה נכונה. אבל העבד או העיוור פסולים להעיד רק מכח גזירת הכתוב. ומה לגבי האשה? האם היא פסולה להעיד כי אנחנו לא מאמינים לה, או שהיא פסולה להעיד בגלל גזירת הכתוב?
ראשית, נראה מהו המצב לגבי קרובי המשפחה: למה הם פסולים להעיד? כותב הרמב"ם שאין זה בגלל החשש שמא ישקרו, שהרי אסור להם גם להעיד לרעת הנאשם. הסיבה שהם פסולים להעיד היא גזירת הכתוב:
6. משנה תורה לרמב"ם, הלכות עדות פרק יג הלכה טו
זה שפסלה תורה עדות הקרובים - לא מפני שהן בחזקת אוהבין זה את זה, שהרי אינו מעיד לו לא לטובתו ולא לרעתו, אלא גזרת הכתוב הוא. לפיכך האוהב והשונא כשר לעדות אע"פ שהוא פסול לדיינות, שלא גזרה תורה אלא על הקרובים.
ובאופן דומה כותב הרמב"ם גם בספר המצוות, שזו גזירת הכתוב בלא שום טעם:
7. ספר המצוות לרמב"ם, לא תעשה מצוה רפז
שהִזְהיר הדיין מִקַּבֵּל עדות הקרובים קצתם על קצתם או קצתם עם קצתם. והוא אָמְרוֹ יתעלה "לא יומתו אבות על בנים ובנים לא יומתו על אבות". ובא הפירוש המקובל בספרֵי שלא יומתו אבות על עדות בנים ולא בנים על עדות אבות. והוא הדין לדיני ממונות... וזה גזרת הכתוב אין לה טעם בשום פנים.
להבחנה זו – בין נוגע בעדות, שהפסול שלו הוא מפני החשש שמא ישקר, לבין קרוב משפחה – שהפסול שלו הוא מגזירת הכתוב - יש שתי השלכות מעשיות, כפי שכותב ה'שיטה מקובצת':
8. שיטה מקובצת (ר' בצלאל אשכנזי, המאה ה-16, מצרים וישראל) בבא בתרא מה, א
כמו שהקרוב פסול לעדות, כך כל מי שנוגע בעדות ונראה לדיינים שיש לו צד הנאה בו פסול לאותה עדות. חומר בקרוב מבנוגע בעדות שאם היה יודע לו עדות משנעשה חתנו ומתה אשתו פסול להעיד באותה עדות הואיל ותחלתו בפיסול היתה. אבל אם היה יודע לו בעדות כשהיה נוגע בעדות וסילק עצמו מאותו ממון שהיה נוגע מחמתו בעדות - כשר לאותה עדות. הקרוב פסול להעיד בין לזכות בין לחובה והנוגע בצד אחד בעדות שומעים דבריו אם יעיד בדרך שנוגע בה בעדות - עדותו פסולה, ואם הוא מעיד בדרך שאינו נוגע בעדות - עדותו כשרה.
מעתה עלינו לשאול: האם העובדה שאשה פסולה להעיד היא כמו הנוגע בעדות – בגלל החשש שמא העדות אינה נכונה, או שזה כמו הפסול של קרוב משפחה – שזו גזירת הכתוב בלי שום טעם כלל?
מדברי התוספות ניתן להוכיח שהפסול של אשה להעיד הוא גזירת הכתוב ללא טעם, בדיוק כמו קרובי משפחה. התוספות שואלים כיצד אפשר למעט נשים ועבדים מאותו פסוק בעניין קרבנות, ואילו בעניין עדות יש צורך בשני פסוקים נפרדים, ועונים התוספות שהסיבה היא שפסלותה של האשה בעדות הוא גזירת הכתוב ללא טעם, ולכן אי אפשר ללמוד מכאן לפסלותם של העבדים, ואי אפשר ללמוד מפסלותם של העדים לפסלותה של האשה:
9. תוספות מסכת זבחים דף קג עמוד א ד"ה אין לי
אין לי אלא עולת איש, גרים נשים ועבדים מנין - משמע מחד קרא הוה ממעטינן נשים ועבדים... והקשה הר"ר חיים דבפרק החובל (ב"ק דף פח, א) מצריך תרי קראי גבי עדות חד למעוטי נשים וחד למעוטי עבדים!? וי"ל דגבי מצות הוא דילפינן מהדדי בג"ש דלה לה אבל גבי עדות לא שייך למילף, דאין תלוי בנאמנות, שהרי משה ואהרן לא מעידין לא משום דלא מהימני הלכך היכא דגלי גלי.
אם הסיבה שאשה פסולה להעיד היא מכח גזירת הכתוב ולא בגלל שאנחנו חוששים שהיא משקרת, יש לכך השלכה חשובה מאוד: במקרים שבהם לא מדובר בעדות בבית הדין, ולכן גזירת הכתוב אינה חלה, האשה תהיה נאמנת. ובאמת, ישנם מספר מקרים בגמרא ובפוסקים שהתירו לקבל עדות אשה. רובם באמת אינם עוסקים בעדות בבית הדין, אם כי חלקם גם עוסקים בעדויות בבית דין. המרדכי סיכם את כל המקרים הללו:
10. הגהות מרדכי (ר' מרדכי בן הלל, המאה ה-13, אשכנז) יבמות רמז קיז
מצאתי בתשובת הגאונים דאשה פסולה לכל עדות רק לשמונה דברים ואלו הן:
(א) נאמנת חיה לומר זה כהן וזה לוי, זה נתין וזה ממזר, כשלא קרא עליו ערער(1).
(ב) נאמנין על הבכור - אביו לעולם, אמו כל שבעה, חיה לאלתר(2). ובכלל זה אסופי כל זמן שבשוק אביו ואמו נאמנין עליו. ופוטרת חברותיה דג' נשים ישנות במטה ואם בדקה אחת מהן ואמרה טמאה אני חברותיה טהורות(3).
(ג) אשת איש הייתי ופנויה אני נאמנת במקום שאין עדים(4).
(ד) נשביתי וטהורה אני נאמנת במקום שאין עדים, וכן אני טמאה וחברתי טהורה(5).
(ה) אמרה אשת איש אני וחזרה ואמרה פנויה אני וכן אשה שאמרה טמאה אני וחזרה ואמרה טהורה אני, אם נתנה אמתלא לדבריה(6).
(ו) האשה שהלך בעלה למדינת הים ואמרה מת בעלי ובכלל זה האשה שאמרה לבעלה גרשתני דאין אשה מעיזה וכן שאר נשים נאמנות לומר מת בעליהן רק (=חוץ מאשר) אותן שמונה שאינם נאמנות(7).
(ז) נאמנת אשה וקטן לומר מכאן יצא נחיל דבורים בזמן שבעלים מרדפין אחריה מסיחין לפי תומן(8).
(ח) דאישתמודעינהו דפלוני אחוה דמיתנא דפלוני ואפילו קרוב ואפילו אשה דגלויי מילתא בעלמא הוא(9).
והרב מלונדרי"ש(10) פירש בתשובות דנאמנת אשה לומר שהמום שהוטל בבכור בלא כוונה הוטל(11) דהלכה כרשב"ג דאמר אפילו בתו בבכורות פרק כל פסולי המוקדשים וגם לענין בדיקת סימני עדות(12).
ואולם, במקרים אחרים לא סמכו על עדות של אשה, אפילו אם מדובר במקום שבו בדרך כלל מצויות נשים, ופסלות הנשים להעיד עלול לגרום למצב שבו כלל לא יהיו עדים לאירוע. כך כתב הרמב"ם:
11. משנה תורה לרמב"ם, הלכות נזקי ממון פרק ח הלכה יג
אין הנזקין משתלמין ואין חייבין בכופר ואין הבהמה נהרגת אלא בראָיה ברורה ובעדים הכשרים להעיד. שלא תאמר הואיל ואין מצויין באורוות הסוסים וברפת הבקר וגדרות הצאן אלא העבדים והרועים וכיוצא בהן, אם העידו שבהמה זו היא שהזיקה את זו שומעין להן, או אם העידו קטנים או נשים שאדם זה חבל את זה או העידו בשאר נזקין סומכין עליהן, אין הדבר כן, אלא לעולם אין מחייבין ממון על פי עדים עד שיהיו עדים הכשרים להעיד שאר עדיות ויעידו בבית דין ויחייבו בית דין המזיק לשלם.
ואולם, בראשונים מובאת תקנה בשם רבינו תם שלפיה ישנם מצבים שבהם מקבלים עדות של אשה בבית דין – וזאת כאשר מטבע הדברים לא יכולים להימצא שם גברים. תקנה זו נועדה להילחם באלימות, אשר פעמים רבות היתה נעשית ללא עדים כשרים, והיה צורך להעניש את האנשים האלימים למרות שלא היתה עדות כשרה לכך. וכך הובא במהרי"ק:
12. שו"ת מהרי"ק (ר' יוסף קולון, המאה ה-15, איטליה) סימן קעט
ועל אודות ראובן שהיה מסרב מלפרוע הטלתו כאשר שתו עליו ראשי הקהל ויהי כדברם אליו יום יום ולא שמע אליהם כפהו שמעון על פי השופט ומתוך כך נתקוטטו זה על זה ואמר ראובן לפני השופט כי לא באמונה הטילו המטילים וכאשר ענה שמעון אל העומדים שם אתם עדים אז קרא ראובן לשמעון מלשין מסור לפני לוי ולאה... ואף על גב שלא היו שני עדים בדבר הלא כתב בתקנת קדמוניות מר"ת שאפילו אשה יחידה או קרוב נאמנים להעיד שראו שהכהו כו'. וכן קטן כדאיתא התם ומפרש שם הטעם לפי שאין פנאי להזמין כשרים פתאום לזה וה"ה נמי בדין מבזה ת"ח וקל וחומר הוא לפי הנראה לעניית דעתי. ועוד שהרי מצאתי כתוב במקום אחר בשם ר"ת וז"ל ואשה או קרוב נאמנים על זה וכן בכל דבר קטטה שאין עדים רגילין להיות בדבר מזומנים וכן למוסר מאומד נאמנים עליו לפי שכשהלשין לא היו שם עדים עכ"ל, הרי לך בהדיא דלכל דבר קטטה אשה או קרוב נאמנים. עוד נמצא בתשובה שאלה סביב המרדכי בפרק החובל וז"ל נשאל נשאלנו על דבר הריבות והמחלוקת והחרופים אם הנשים והקרובים יכולין להעיד ודאי הוא דנאמנת אפילו בדבר שיש בו ממון כדאמרינן התם החיה נאמנת לומר זה בכור אפילו יש בו הוצאות ממון ה' סלעים לכהן עכ"ל הרי לנו כמה עדים נאמנים דבכהאי גוונא נאמנים הנשים והקרובים ומאחר שכן הוא פשיטא דראובן ראוי לעונש על שתים רעות עשה לבזות ת"ח וגם להביאו לידי סכנה במסירתו באמרו שלא הטיל כדין וכשורה אמנם בענין המסירה אם לא הוזק שמעון בכך אינו רואה לענוש אותו בכך אם לא יהיה כבר רגיל בכך.
יש לציין שמצד אחד המהרי"ק אומר שמדובר פה בתקנה של רבינו תם, אבל מצד שני הוא גם רומז לכך שזה דומה לעדות על הבכור, שבה לא מדובר בתקנה אלא בנאמנות מן התורה!
בעל 'תרומת הדשן' אף כתב שישנם דברים שבהם דוקא נשים נאמנות יותר מגברים, כי הן שמות לב לפרטים שהגברים לא שמים לב אליהם, כגון פרטי לבוש:
13. תרומת הדשן (ר' ישראל איסרלאן, המאה ה-15, אשכנז) סימן שנג
ואע"ג דבעלמא אין עדות אשה כלום, בנדון זה דאינהו רגילי למידק טפי מאנשים מהימנינן להו שפיר. וכן מצאתי הועתק מפסקי גדול דנאמנות הנשים להעיד לאלמנה אלו הבגדים לבשה בהן בחיי הבעל, משום דאין האנשים רגילין להסתכל בבגדי הנשים, והביא ראיה מהא דאמרי' ג' נאמנים על הבכור, חיה לאלתר. הא קמן דבמילי דלא רגילי האנשים למידע מהמנינן לנשים, אפי' לאפוקי ממונא כי התם בבגדי אלמנה.
ואולם, לא כל הפוסקים קיבלו את התקנה הזו של רבינו תם. כך כתב הרשב"א:
14. שו"ת הרשב"א (ר' שלמה בן אדרת, המאה ה-13, ספרד) חלק ה סימן קלט
ולענין שני חלקי מקום ישיבה של בית הכנסת, שנתנה חנה לבנה שמואל, וכלל כל אותו ענין שכתבתם. כבר נשאלתי עליו מהב"ד שבעירכם, והשבתי לכם, כאשר הראוני מן השמים, לפי מה שבא בשאלתכם, משם תראה דעתי בזה. אלא שאני רואה קצת שינוי דברים, בין מה שאמרת, למה שכתבו לי. ולפיכך מנעתי את עצמי מלכתוב לכם עכשו בארוכה, כי למה איגע להשיב על דבר והופכו בענין אחד, עד שתסכימו כולכם, ואעמוד על תוכן הענין בבירור. ואמנם, להוציא דבריכם חלק אי אפשר, ולפיכך אכתוב לכם קצת כללי הדין, במה שעיקריו סובבים עליו. דעו: שעדות הנשים, ואפי' אם יהיו אלף, כולן שוות כעדות אחת, ואין עדותן עדות, אלא בדבר איסור בלבד ואני רואה מתוך הקונטרס שכתבתם אתם, ותוקעין עצמכם על עדות הנשים. ואולי מצאתם כן לאחד מן הראשונים, במקומות שהנשים יושבות שם בבית הכנסת, מפני שהוא מקום מיוחד לנשים, ואין האנשים נכנסים שם בשעת שהנשים יושבות שם. ואנחנו לא נדע דברים אלו, ולא שמענו מעולם, ואין ראוי לסמוך עליהם.
המהרש"ל כותב שאפילו אם תקנתו של רבינו תם התקבלה, היא התקבלה רק לאותו דור ולא התפשטה בכל תפוצות ישראל:
15. ים של שלמה (ר' שלמה לוריא, המאה ה-16, פולין) בבא קמא פרק א אות מא
גם יכול להיות שדברי ר"ת תקנה הוא, ובזמנו ולדורו עשאו למגדר מילתא. ולא נתפשטה תקנה זאת, שהרי קדמאי בעלי התוספות ובתראי הרא"ש והטור שום אחד לא הזכירו.
ה'בית יוסף' הביא את התקנה הזו ואת דברי תרומת הדשן, אך כתב שאין נראים דבריו:
16. בית יוסף חושן משפט סימן לה
וז"ל הרשב"א בתשובה: אני רואה מתוך הקונדריס שכתבתם שאתם תוקעים עצמכם על עדות הנשים ואולי מצאתם כן לאחד מן הראשונים במקומות שהנשים יושבות שם מפני שאין האנשים נכנסים שם ואנחנו לא נדע דברים אלו ולא שמענום מעולם ואין ראוי לסמוך עליהם עכ"ל, וכך הם דברי הרמב"ם בפ"ח מהלכות נזקי ממון (הי"ג) ולאפוקי מדברי מהרי"ק סימן קע"ט ענף ג ובתרומת הדשן סימן שנ"ג האריך בזה ואין דבריו נראים בעיני:
בשולחן ערוך אכן נפסק שאשה פסולה להעיד ללא הסתייגות, אבל הרמ"א הביא את התקנות שראינו:
17. שולחן ערוך חושן משפט סימן לה סעיף יד
אשה, פסולה. וטומטום ואנדרוגינוס, פסולים מספק. וכל מי שהוא ספק כשר ספק פסול, הרי הוא פסול.
הגה: וכל אלו הפסולים, פסולים אפילו במקום דלא שכיחא אנשים כשרים להעיד. וכל זה מדינא, אבל יש אומרים דתקנת קדמונים הוא דבמקום שאין אנשים רגילים להיות, כגון בבית הכנסת של נשים או בשאר דבר אקראי שאשה רגילה ולא אנשים, כגון לומר שבגדים אלו לבשה אשה פלונית והן שלה, ואין רגילים אנשים לדקדק בזה, נשים נאמנות. ולכן יש מי שכתב דאפילו אשה יחידה, או קרוב או קטן, נאמנים בענין הכאה ובזיון ת"ח או שאר קטטות ומסירות, לפי שאין דרך להזמין עדים כשרים לזה, ואין פנאי להזמין. והוא שהתובע טוען ברי.
ואולם, צריך לציין שגם לפי דברי הרמ"א עדותן של הנשים היא רק במקרה שאירע בפתאומיות ולא נכחו שם גברים, אבל אם לא מדובר בדבר כזה גם לרמ"א עדות של אשה לא תהיה קבילה. שאלה מעניינת הובאה ב'נודע ביהודה':
18. נודע ביהודה (ר' יחזקאל לנדא, המאה ה-18, פראג) מהדורה תנינא חו"מ נח
מכתבם מן ריש ירחא דנא הגיעני יום אתמול ביום הצום וננעלו שערי תשובה בו ביום האסור בדברי תורה, וכעת ראיתי שורש שאלתם באחד שיצא לו שם גניבה בעיר ואחר ימים אחדים נמצאו שתי בתולות שאמרו שראו הגניבה בבית פלוני אלמוני ואותו פלוני מכחיש את הבתולות, ונחלקתם בדבר הזה יש מכם האומר שדבר זה דומה למ"ש רמ"א בח"מ ס"ס ל"ה בשם תה"ד שמצד התקנה מועיל עדות לפרקים. ויש מכם האומר שאין הדמיונות שוים כי שם הענין לענין מקומות בית הכנסת בעזרת נשים שאין אנשים שכיחים שם או לענין מלבוש שלבשה האשה מטעם שאין דרכם של אנשים להסתכל הרבה כמבואר שם ע"כ לשון שאלתם:
...ועוד אני אומר שאילו היה התובע טוען ברי שראה הגניבה שלו בבית פלוני אלמוני והבתולות העידו כדבריו לא היה יכול להוציא ממון בעדות נשים כי נלענ"ד דע"כ לא אמרו שבדבר דלא שכיח עשו תקנה להאמין הפסולים אלא בדבר הנעשה פתאום ונגמר הדבר לגמרי כגון הכאה או מסירות שמי שלא היה בשעת הכאה או בשעת מסירות שוב אי אפשר לו להעיד על זה, אבל מה שרצה האחד מכם לדמות גם האי עובדא לזה ובודאי טעמו כי גם גניבה לא שכיח כי כל הגונב עושה בסתר ובזה היה קצת מקום לדבריו אם היו הבתולות מעידות שראו שפלוני אלמוני גנב אבל הם לא העידו שגנב רק העידו שראו שהגניבה בידו וזה אינו על רגע אחד שהרי אפשר לגניבה להיות בידו זמנים טובא והיה אפשר להיות שגם אנשים יראו הגניבה בידו אלא שלא אירע שראו אנשים בזה לא תיקנו שיהיה נשים או פסולי עדות כשרים והבו דלא להוסיף על התקנה. ואפילו אם היו מעידים הבתולות שראו שגנב אין אני מחליט שיהיו נאמנות אלא שאמרתי שהיה מקום לדון בזה אבל בעובדא דידכו ודאי אינם נאמנות והנלע"ד כתבתי.
לסיכום: עדות נשים לא נאסרה בגלל שהן אינן נאמנות, אלא מגזירת הכתוב. לכן, במקרים שבהם אין צורך בעדות משפטית ניתן להאמין לנשים. גם בעדויות בבית דין היה מי שסבר שתיקנו להאמין לנשים למיגדר מילתא, אך יש מי שסייג את הדברים למקרים מצומצמים מאוד, ואחרים חולקים על כך ואוסרים עדות אשה בכל עניין.
(1) עדות זו אינה בבית דין, שהרי כל הנאמנות היא רק כאשר לא היה ערעור על אותו ייחוס, ואם יהיה ערעור כזה, הוא יידון בבית הדין.
(2) לגבי החיה (המילדת), הרי שהנאמנות היא רק לאלתר, וזה ודאי לא בבית דין. אבל לגבי אמו של הילד, נאמנות זו יכולה לבוא לידי ביטוי גם בבית דין, וזו דוגמא למצב שבו אשה תוכל לעמוד ולהעיד בבית דין.
(3) כאן מדובר בנאמנות בהלכות נדה, שמאחר ואחת משלוש הנשים טמאה (שהרי מצאו דם במיטתן), אחת מהן יכולה להעיד שהיא זו שמדממת, ושתי האחרות ייחשבו טהורות. במקרה זה, מתוך שהיא נאמנת על עצמה לומר שהיא טמאה, היא נאמנת גם על חברותיה לטהר אותן.
(4) אמנם טענה זו תישמע גם בבית דין, אבל אין כאן חידוש גדול, מכיון שמדובר בכלל של 'הפה שאסר הוא הפה שהתיר', ומתוך שהיא נאמנת לפסול את עצמה ולומר שהיתה אשת איש היא נאמנת לומר שכרגע היא פנויה.
(5) כנ"ל הערה קודמת.
(6) כנ"ל, בתוספת ההסתייגות שכאן מדובר בשתי הזדמנויות שונות, ולכן צריכה לתת אמתלא לדבריה - להסביר מדוע בפעם הראשונה אמרה אחרת.
(7) כאן ודאי מדובר גם בעדות בבית דין, והאשה נאמנת כאן כנגד חזקה שהיתה ידועה לפני כן.
(8) לא מדובר פה בעדות בבית דין אלא רק בשאלה של מהימנות. כאן ההלכה מדגישה את ההבדל בין נאמנות לבין עדות: אשה נאמנת בדיני ממונות אלו (שהם מדרבנן, מכיון שבכל מקרה קניין של נחיל דבורים אינו קניין מדאורייתא), אך לא בגדר עדות.
(9) אמנם מדובר כאן בעדות בבית דין, אבל העדות אינה על מעשה אלא על זיהוי של אדם. מדובר בעדות על זיהוי של אדם כאחיו של הנפטר כדי שהאלמנה תחלוץ את נעלו ותהיה מותרת להינשא. כאן גם קרוב משפחה וגם אשה יכולים להעיד ולומר שזהו האח, ומסביר ר' מרדכי בן הלל שהסיבה לכך היא שאין זו עדות אלא גילוי דברים בלבד.
(10) הכוונה, כנראה, לר' שלמה מלונדון, מבעלי התוספות, בן דורו של המרדכי. התשובה המקורית אינה בידינו.
(11) ראה משנה תורה לרמב"ם בכורות ב, יז. בכור תמים מותר לכהן לאכלו רק בטהרה ורק בירושלים. בכור בעל מום יכול להיאכל ע"י הכהן בכל מקום, אלא אם כן הוטל המום בכוונה. הכהנים חשודים בכך שהם עלולים להטיל מום בכוונה, אבל מותר לאדם - ואפילו לאשה - להעיד שהמום לא הוטל בכוונה. הנאמנות במקרה הזה היא ככל נאמנות בדיני איסורים.
(12) הכוונה להעיד על כך שהבת הביאה שתי שערות כדי להיחשב נערה. עדות זו - מטעמי צניעות - יכולה להיעשות רק ע"י נשים, וגם כאן מדובר בגילוי דברים בלבד ובדבר הניתן להפריך בקלות, כפי שראינו לגבי היכרות של אדם.
|
