מתוך: עלון אורחות חיים במשפטי התורה
 

כסף שלא נגבה בשיק או בכרטיס האשראי

הרב צבי שפיץ

בבא קמא קטז ע"א

שאלה:
ראובן הגיע לקנות חפץ מסוים בחנות, וכשרצה לשלם נוכח לראות ששכח את ארנקו בביתו. לפיכך ביקש מחבירו שיתן לו שיק משלו על סכום הקניה, והוא ישלם לו אח"כ בכסף מזומן. חבירו הסכים, והקונה שילם למוכר את תמורת החפץ בשיק שקיבל מחבירו.
חלפו ששה חודשים מהקניה, והחבר - נותן השיק לא תבע את הכסף מהקונה, מאחר וע"פ בדיקתו בבנק, השיק לא נפדה. ובבירור שנעשה אצל המוכר, התברר שהשיק אינו ברשותו, והוא טוען שרוב הסיכויים שהוא מסר את השיק למישהו אחר וקיבל את תמורתו ממנו. ואמנם יתכן גם שזה אבד ממנו, אולם אין לו כל וודאות לכך.
למרות האמור, תובע כעת בעל השיק מראובן הקונה שישלם לו את הסכום שהיה נקוב בשיק שקיבל ממנו. משום שלטענתו, מחמת השיק שלו קיבל ראובן את הסחורה שקנה. ומאחר והוא התחייב לשלם לו כנגדו בכסף מזומן, עליו לעמוד בהתחייבותו. והמזל שלו [של בעל השיק] גרם שירוויח מכך, ואין לקונה חלק בזה.
לעומתו משיב הקונה, שכל התחייבותו לבעל השיק היתה לשלם לו את סכום הכסף שהוא ישלם בפועל עבורו. ומכיון שבסופו של דבר הוא לא שילם עבורו מאומה - אינו חייב לשלם לו מחמת התחייבות זו.
מי צודק?

תשובה:
א. לעד"נ שראובן הקונה צודק, והוא פטור מתשלום לנותן השיק.
ב. הפטור האמור קיים גם במקרה דומה, כגון, אם חבירו הסכים לחייב את כרטיס האשראי שלו עבור הקניה של ראובן, ומסר למוכר את פרטי הכרטיס, ותמורת זאת קיבל הקונה את הסחורה. ולבסוף מחמת תקלה - לא חוייב החבר ע"י הבנק. וכעת לא ניתן לברר האם חברת האשראי או הבנק שבו מתנהל חשבונו, הפסידו מחמת קניה זו.
שגם במקרה זה נלע"ד שפטור הקונה מלשלם לחבירו שהסכים לחייב את עצמו בכרטיס האשראי. מאחר ולבסוף חבירו לא שילם עבורו מאומה.
ג. לאור האמור נלע"ד, שבמקרים האמורים לעיל, אפילו אם הקונה שילם בינתיים לחבירו בכסף מזומן עבור השיק שנתן לו או עבור הסכמתו לחייב את חשבונו באמצעות כרטיס האשראי, ולבסוף התברר שלא יצא מחשבונו שבבנק הסכום - חייב החבר להחזיר לקונה מה שקיבל ממנו, למרות היותו מוחזק בממון.

מקורות:
נקדים תחילה, שמאחר ולא מצאנו ראיה ברורה לדברינו, הסתפקנו בהוכחה המיוסדת על סברא בלבד, ולכן הודגש בניסוח התשובה, שהדברים הם כפי מה שנלע"ד בלבד.
ראיה לכאורה לחיוב התשלום לבעל השיק או כרטיס האשראי
לכאורה היה נראה להוכיח מהגמ' בב"ק (קטז.) שלא כדברינו. שמבואר בגמ', לגבי רב ספרא שהלך במדבר עם שיירה, וליווה אותם אריה ששמר על בהמותיהם, ובשכר זה נתנו לו מידי לילה חמור אחד שיאכלנו. ועשו ביניהם אנשי השיירה תורנות, שכל אחד מהם כשיגיע תורו, יתן באותו לילה אחד מחמוריו לאריה. והנה כשהגיע תורו של רב ספרא, נתן באותו הלילה לאריה את אחד מחמוריו, אולם כשהשכים בבוקר ראה שהאריה לא אכלו. ולפיכך מיהר רב ספרא וזכה בחמורו לפני שיקדימנו אדם אחר. והוסיפו שם התוס' שאנץ המובאים בשטמ"ק, שבזה שרב ספרא נתן לאריה את חמורו באותו הלילה, הוא נפטר מלתת לו חמור בלילה שלמחרת, אע"פ שהאריה לא אכלו. והטעם, משום שהכניס את חמורו בספק של איבוד - ובכך הוא השלים את תנאו, עכת"ד.
לפי"ז היה מקום לומר גם בנידון השאלות דנן. שבזה שהחבר נתן למוכר את השיק או שהסכים שיחייבוהו בכרטיס האשראי, ונתן לשם כך את פרטיו, א"כ בסיכון זה שממונו יחסר - קנה החבר את התחייבות ראובן הקונה כלפיו, שיפרע לו בכסף מזומן, את סכום הכסף שסיכן עבורו. ולכן חייב הקונה לשלם לו למרות שהחבר לא הפסיד מאומה. וכ"ש שאם הקונה כבר שילם לו, שלא יוכל להוציא זאת ממנו בחזרה.
דחיית הראיה הנ"ל, וביאור סיבת הפטור בנידון השאלה
אולם לענ"ד חלוקים המקרים ביסודם. שבנידון של רב ספרא, ההסכם ביניהם היה, שכל אחד מהם יתן בלילה כשיגיע תורו אחד מחמוריו לאריה. אולם מבואר שם בתוס' (דף קטז. ד"ה אדעתא דאריה) שידעו מראש, שיתכן מצב שהאריה יהיה שבע באותו לילה ולא יאכל את החמור. נמצא שעל דעת כן הסכימו מראש, שהחיוב המוטל על כ"א מהשותפים מסתכם - רק בנתינת החמור לפני האריה בלילה כשיגיע תורו, ובמעשה זה קיים הנותן את חלקו בהתחייבותו לשותפים. ואין לכך כל קשר למה שיקרה אח"כ עם החמור - אם האריה ירצה לבסוף לאכול את החמור או שישאירו בחיים. ולכן אומר התוס' שאנץ, שלאחר שרב ספרא קיים את התחייבותו לשותפים, ונתן לאריה לאכול את חמורו - יותר לא ניתן לחייבו לתת בלילה נוסף את חמורו, כשם שאף אחד מהשותפים שבשיירה לא נתן לאריה בשני לילות את חמורו.
משא"כ בנידון השאלות דנן, חיוב הקונה לשלם לחבירו נובע בגלל שמחמתו חבירו מפסיד כסף, ועליו לשלם לו אותו, שחבירו נחשב כשליח לשלם עבורו את חובו למוכר, שמוטל על הקונה שהינו המשלח לפרוע לשליח מה ששילם מכספו הפרטי לצורך קיום השליחות. ודינו דומה לערב, שמתחייב לשלם למלוה, את סכום הכסף שהלוה ללוה, במידה והלוה לא יפרע לו את חובו. והנה, בנתינת השיק למוכר או במסירת פרטי כרטיס האשראי שלו, אין עדיין חסרון בממון השליח. אלא נחשב הדבר, שהשליח אמר למוכר, שמרשה לו לפנות למי ששומר על כספו, [שבנידון זה הוא - הבנק בו נמצא חשבונו] ולקחת משם כסף כנגד הסחורה שמכר לקונה, והמוכר הסכים לתנאי זה. לפיכך, כעת כשהתברר שהכסף לא יצא מחשבונו, יכול לטעון ראובן הקונה לחבירו - נמצא שלא הפסדת ממון מחמתי עבור שליחותך, אלא עשית את שליחותך עבורי ללא כל חסרון, ומעולם לא הסכמתי לשלם לך כסף אם לא יחסר לך מחמתי מאומה.
ומה בכך שסיכנת בשעת הקניה את כספך באופן שיוכלו לגבות אותו ממך, הרי לא עבור סיכון זה התחייבתי לשלם לך, אלא רק עבור חסרון ממון בפועל שיהיה לך מחמתי, שנחשב שהוצאת לקיום השליחות. ודבר זה לא קרה בנידון דנן, לכן אפילו אם שילמתי לך – יש לך להחזיר מה ששילמתי לשוא.
ונוסיף עוד, שאם חברת האשראי או הבנק הינם בבעלות יהודית מלאה או חלקית, ודאי שחייבים לברר אצלם - מדין השבת אבידה - מהי הסיבה שמחמתה לא חייבו את הקניה. אולם בנידון השאלה, המציאות היתה, שלמרות שביררו אצלם, לא התבררה סיבת התקלה ומי הפסיד את הכסף מהקניה שנעשתה. אולם ברור לכולם, שהחבר שנתן את השיק או את כרטיס האשראי שלו, לא חויב עבור הקניה שנעשתה.