מתוך: עלון אורחות חיים במשפטי התורה
 

ענה תשובה שגויה לשואל, וגרם נזק

הרב צבי שפיץ

בבא קמא קטז ע"ב

שאלה:
ראובן הלך ברחוב, ונתקל ברוכל שהכריז כי הוא מוכר שעוני מותג במחיר מוזל. כיון שגילה ענין באחד השעונים, אלא שהסתפק אם הוא אכן מקורי או שהוא רק חיקוי מוצלח, בהסכמת הרוכל, נטל את השעון כדי להראותו לבעל חנות שעונים סמוכה, כדי שיחווה את דעתו. המוכר בחנות שהינו מומחה בדבר, והכיר את השואל שגר בסמיכות מקום, אמר לו שהשעון מקורי, למרות שהבחין בזיוף שנעשה באומנות מיוחדת, ולמרות שידע שהשואל סומך על חוות דעתו. וזאת כדי "להתנקם בו" על שלא קונה אצלו את השעון.
שבוע לאחר המקח נודע לקונה שהשעון מזויף, וכעת לא ניתן למצוא את הרוכל. נמצא שהקונה הפסיד בקניית השעון חמש מאות שקל.
א. האם צריך בעל חנות השעונים לשלם לקונה עבור ההפסד הכספי שגרם לו?
ב. כמו כן מה יהיה הדין באותו מקרה, אם בעל החנות טעה בשגגה בחוות דעתו, מבלי שהתכוון להזיק לשואל?

תשובה:
א. בנידון השאלה – חייב בעל חנות השעונים לשלם לקונה שסמך על חוות דעתו, את הפסדו הכספי שהסתכם בחמש מאות שקל. 1
אולם אם טעה בשגגה, מכיוון שהזיוף נעשה באומנות מיוחדת, וגם לא קיבל שכר עבור הייעוץ –פטור מלשלם על הפסד השואל. 2
ב. בנידון השאלה - אם בעל החנות היה אומר לשואל, שלדעתו השעון מקורי, אבל שלא יסמוך עליו – פטור מתשלום. 3
ג. כמו כן, אם הקונה שאל עובר אורח את דעתו, למרות שלא ידע האם מבין בשעונים, והנשאל אמר שהשעון נראה אמיתי – פטור הנשאל מתשלום על הפסד השואל. 4
ג. אם הקונה שילם כסף לנשאל כדי שיחווה את דעתו, והנשאל טעה בחוות דעתו, במקרה הזה, למרות שלא התכוון להטעות את הקונה – חייב לשלם על הנזק שגרם, למרות שהשואל לא אמר לו בפירוש שהוא סומך עליו בלבד. 5
אולם גם במקרה זה, אם הנשאל אמר לו לא לסמוך על דעתו בלבד אלא לברר אצל אנשים נוספים – פטור הנשאל מהנזק שנגרם לשואל. 6

מקורות:
1. כתוב במשנה בב"ק (קטז:) וכפי שביארה הגמ' שם, שאם אדם הראה מעצמו לגזלנים היכן הקרקע של חבירו, ומחמת כך הם גזלו מחבירו את קרקעו, חייב המראה לשלם לחבירו עבור הקרקע - מדינא דגרמי (כמבואר שם בתוס' ד"ה לא צריכה). והנה שורש חיוב דינא דגרמי, מבואר ביתר פירוט בגמ' שם לעיל (צט:, ק.) שנפסקה להלכה בשו"ע (חו"מ סי' שו, ו-ז, ובסי' שפו), ונבאר להלן בס"ד את עיקרי ההלכות.
מבואר בגמ’, שאם אדם הראה שטר או מטבע כסף למומחה שנקרא בלשון חז"ל "שולחני", ושאלו – האם שטר כסף זה הינו אמיתי, והשיב לו שהוא טוב, ולבסוף נמצא שהמטבע או השטר היו מזויפים, ונגרם לשואל נזק כספי מכך – חייב השולחני לשלם לשואל את הפסדו. סיבת החיוב הינה – מכיוון שהשולחני ידע שהשואל סמך עליו, ועל פי דיבורו הוא יקבל את מטבע הכסף, ויפטור את הלווה מחובו או שיחזיר ללווה את שטר ההלוואה וכיו"ב, ואח"כ יתכן שלא ימצאנו שנית לגבות את חובו שלא נפרע. והיה על השולחני לבדוק היטב לפני שעונה תשובה שיכולה לגרום לשואל הפסד ממוני. וכיון שלא עשה כך – חייבו רבי מאיר מחמת דינא דגרמי לשלם לשואל את כל ההפסד שנגרם לו מחמתו. וזאת למרות שהנשאל לא קיבל שכר עבור יעוצו.
כדי להתחייב מחמת גרמי, צריכים להתקיים תחילה מספר דברים:
א – שידע הנשאל שהשואל סומך עליו, ועל פי דיבורו יפעל. מציאות זו קיימת, כשאומר לו השואל בפירוש שסומך עליו בלבד או שכך נראים פני הדברים, וגם הנשאל מודה שידע שהשואל סומך עליו בלבד.
ב – שהנשאל טען או פירסם ברבים, שהוא מומחה לנידון בו נשאל. בעוד שבפועל ידיעתו והבנתו בנושא שנשאל היתה שטחית בלבד, והיה צריך עדיין להשתלם בלימוד ובהבנת הנושא שנשאל עליו.
ג – אם הנשאל התכוון בכוונה להכשיל את השואל בתשובתו ולגרום לו נזק ממוני, כאשר ידע שעליו בלבד סומך השואל.
ד – אם הנשאל קיבל שכר עבור יעוצו, במקרה זה, אפילו אם לא ידע שסומכים רק עליו, בכל זאת דינו כמו שומר שכר שחייב גם באונס שיהיה דומה לגניבה ואבדה. ולכן גם בנידון זה, טוען לו השואל – לכך נתתי לך שכר, כדי שתעיין בדבר באופן היעיל ביותר, ואם יש לך ספק תשאל מומחים נוספים. ועיין להלן מספר 5.
לאור האמור, נבאר בקצרה בס"ד את התשובות:
בנידון השאלה – חייב הנשאל לשלם מדינא דגרמי למרות היותו מומחה, מכיוון שהתכוון להפסיד לשואל ממון, וידע שעל פי דיבורו ועצתו יקנה השואל את השעון, כמבואר לעיל באות ג.
2. בנידון זה, מכיוון שהנשאל היה מומחה ולא התכוון להפסיד לשואל, וכמו כן לא קיבל שכר עבור יעוצו, ומאחר והזיוף היה אומנותי במיוחד – פטור הנשאל מלשלם. כי מקרה זה נחשב כעין אונס, ורבי מאיר לא חייב לשלם מחמת דינא דגרמי בדבר שדומה לאונס. ומקרה דנן דומה למבואר בגמ' שם, שרב פפא פטר את המומחים בימיו שנקראו: דנכו, ואיסור, מלשלם כשטעו בשגגה באבחנת מטבע שזויף באופן אומנותי. וכ"ש שפטור המשיב לשלם, לדעת הריצב"א, והש"ך (חו"מ סי' שפו, ס"ק א) שחייבו גרמי מדין קנס בלבד וע"ש.
3. מכיוון שהנשאל אמר בפירוש לשואל שלא יסמוך עליו, ופירושו של דבר, שישאל אנשים נוספים מאחר ואינו בטוח בתשובתו, הרי שהשואל פשע לעצמו בכך שסמך רק עליו שלא כדין.
4. מכיון שהשואל ידע מראש שיתכן שהנשאל אינו מומחה בנידון, טוען הנשאל, הייתי בטוח שישאל אנשים נוספים, כי הוא יודע שדעתי אינה מקצועית אלא כהשערה בלבד, ולכן כשהשבתי לו ידעתי שלא יסמוך עלי, ואין כאן דינא דגרמי.
5. מבואר בנתיבות בביאורים (סי' שו ס"ק יא) שכשמקבל הנשאל כסף – דינו כאומן ופועל של השואל. ולכן הנשאל היה צריך לדקדק היטב בנידון - כי לשם כך נתנו לו שכר. ולכן אפילו אם לא אמרו לו שסומכים עליו בלבד – יתחייב לשלם כדין פועל שמקבל שכר שדינו כשומר שכר, וחייב על אונס שכעין גניבה ואבידה.
6. מבואר בשו"ע וברמ"א חו"מ (סי' שה. ד) שאפילו שומר שכר, למרות שמקבל כסף עבור שמירתו, אם התנה מראש שלא מקבל עליו כל אחריות – פטור מלשלם אפילו אם פשע בשמירתו. ולפי זה כ"ש בנידון דנן, שהדבר מצריך אבחנה מקצועית, והנשאל אמר לו בפירוש שלא יסמוך רק עליו – שפטור הנשאל כשטעה בתשובתו.