רב ספרא לרווחא דמילתא הוא דעבד
בבא קמא קטז ע"א
"בעא מיניה רב כהנא מרב: ירד להציל ועלה שלו מאליו, מהו? א"ל: משמיא רחימו עליה. כי הא דרב ספרא הוה קא אזיל בשיירתא, לוינהו ההוא ארי; כל לילא קא שדר ליה חמרא דחד מינייהו וקא אכיל, כי מטא זמניה דרב ספרא, שדר ליה חמרא ולא אכליה, קדים רב ספרא וזכה ביה. א"ל רב אחא מדיפתי לרבינא: למה ליה למיזכי ביה? נהי דכי אפקריה אדעתא דאריה אפקריה, אדעתא דכ"ע לא אפקריה! א"ל: רב ספרא לרווחא דמילתא הוא דעבד".
למדנו במשנה שאם הנחל שטף את חמורו ואת חמור חבירו, חמורו שלו שוה מאה זוזים ושל חבירו שוה מאתים זוז, והוא בא להציל את של חבירו - היקר; אם מראש אמר לו אני אציל את שלך ואתה תתן לי את מחיר החמור שלי – חבירו אכן חייב לשלם לו.
מספרת הגמרא שרב כהנא שאל את רבו רב: במקרה כזה שהוא ירד להציל את של חבירו בתמורה לכך שחבירו ישלם לו את דמי חמורו שלו, מה הדין אם אז איכשהו גם חמורו שלו עלה מאליו מהנחל, האם עדיין חבירו צריך לשלם את המחיר שסוכם?
ענה לו רב: אכן כן, ההסכם הוא הסכם, אלא שמהשמים ריחמו עליו ושלחו לו גם את חמורו במתנה.
ומספרת הגמרא שמקרה דומה - על פי עיקרון זה קרה לרב ספרא כשהיה הולך בשיירה. לאותה שיירה נצמד אריה שארב להם, לכן הם היו מניחים לאריה בכל לילה חמור של אחד מהם שיאכל אותו ויהיה שבע וכך לא יתקוף אותם. כאשר הגיע תורו של רב ספרא הוא הניח לאריה חמור אך האריה לא אכלו, מיהר רב ספרא וזכה בחמור שלו לעצמו, והתור המשיך הלאה.
שאל רב אחא מדיפתי את רבינא: למה בעצם נצרך רב ספרא לזכות בחמור שלו? אמנם הוא הפקיר אותו - אך רק על דעת שהאריה יטרוף אותו, ולא על דעת שאדם אחר יקחהו, וכיון שהאריה לא פגע בו מתברר שההפקר היה בטעות והוא לא חל!
ענה לו רבינא שאכן החמור עדיין היה שייך לרב ספרא ולכן הזכיה בחמור היתה רק לרווחא דמילתא, ליתר בטחון.
וצריך לכך הסבר, הרי בשום מקום נוסף לא מצאנו שנעשתה פעולה "לרווחא דמילתא"! ולשם מה זה נצרך? כיצד יכול אדם לזכות בדבר שכבר שייך לו?!
כדי לברר זאת אנחנו צריכים לקיים את דברי האמורא גידול בירושלמי: (מסכת קידושין פרק א הלכה ז) "כל האומר שמועה משם אומרה יהא רואה בעצמו כאלו בעל השמועה עומד לפניו". כאשר אנחנו מכירים את אומר השמועה מבינים טוב יותר את דבריו.
מיהו רב ספרא שחמורו ניצל?
במסכת בבא בתרא (דף פח ע"א) הזכיר רב הושעיא: כאן אנחנו עוסקים בירא שמים כגון רב ספרא, שקיים את הפסוק ודובר אמת בלבבו.
וגם במסכת מכות (דף כד ע"א) מפורטות חמש עשרה המצוות שהזכיר דוד המלך בתהלים מזמור ט"ו שהמקיימם יָגוּר בְּאָהֳלֶךָ וְיִשְׁכֹּן בְּהַר קָדְשֶׁךָ, ואחת מהן: וְדֹבֵר אֱמֶת בִּלְבָבוֹ - כגון רב ספרא.
במה מדובר? פירשו שם רש"י ורשב"ם את סיפור המעשה: "(בשאלתות דרב אחא שאילתא לו) רב ספרא היה לו חפץ אחד למכור ובא אדם אחד לפניו בשעה שהיה קורא קריאת שמע ואמר לו תן לי החפץ בכך וכך דמים, ולא ענהו מפני שהיה קורא קריאת שמע! כסבור זה שלא היה רוצה ליתנו בדמים הללו, והוסיף - אמר תנהו לי בכך יותר! לאחר שסיים קריאת שמע אמר לו: טול החפץ בדמים שאמרת בראשונה, שבאותן דמים היה דעתי ליתנם לך".
רב ספרא אם כן היה מקפיד על מידת האמת ללא שום הטיה וזיוף. מובן אם כן שגם במעשה החמור, כיון שידע רב ספרא שבלבו פנימה כבר קיבל עליו את הדין והפקיר את חמורו, הוא לא הסכים לסמוך על שום פילפול שזו לא היתה כוונתו אילו היה יודע, אך כיון שאיש טרם זכה בחמורו, הוא מיהר וזכה בו.
