אחרי שמירה וזהירות נמשכת החשיבות / רפי זברגר

בבא מציעא יב ע"ב

הרקע

המשנה בעמוד ב' עוסקת כיצד יש לנהוג במציאת שטרות. נקדים ונאמר כי בשטר בדרך כלל ניתן לגבות אף מנכסים משועבדים. כלומר, אם הלווה מכר קרקע לאחר ביצוע ההלוואה בשטר, הרי שהמלווה יוכל לגבות את חובו אף מן הקונה הנ''ל, אם לא יהיה כסף או נכסים ברשותו של הלווה, על מנת להחזיר את ההלוואה. נכסים אלו נקראים ''משועבדים'', כיוון שהם שועבדו לטובת החזרת ההלוואה, אם וכאשר יהיה צורך בכך.
מצא שטרי חוב, אם יש בהן אחריות נכסים - לא יחזיר, שבית דין נפרעין מהן. אין בהן אחריות נכסים - יחזיר, שאין בית דין נפרעין מהן, דברי רבי מאיר.
רבי מאיר סובר כי אם נמצא שטר שנכתב בו אחריות נכסים מוצא השטר לא יחזירנו. כיוון שבית דין עלולים לגבות מנכסים משועבדים שלא כדין, כפי שנלמד מיד בגמרא. ואם לא נכתב בשטר אחריות נכסים, יכול להחזיר את השטר.
וחכמים אומרים: בין כך ובין כך לא יחזיר, מפני שבית דין נפרעין מהן.
חכמים חולקים וסוברים כי גם אם לא נכתב במפורש בשטר שניתן לגבות, אסור למוצא להחזיר את השטר, כיוון שלדעתם, בכל שטר ניתן לגבות מנכסים משועבדים (מעצם הגדרתו כשטר). 
 

הנושא

במאי עסקינן?
מנסה הגמרא להבין באיזה מצב רבי מאיר פסק את פסקו במשנה.
אילימא כשחייב מודה? כי יש בהן אחריות נכסים אמאי לא יחזיר? הא מודה!
אם הלווה מודה שלקח הלוואה וזה שטרו, לכאורה לא צריכה להיות בעיה בהחזרת השטר, גם שכתובים בו שעבוד נכסים, שהרי אם המלווה יגבה בעזרת השטר מהקונה – יפעל כדין.
ואי כשאין חייב מודה, כי אין בהן אחריות נכסים אמאי יחזיר? נהי דלא גבי ממשעבדי - מבני חרי מגבא גבי!
ואם אינו מודה שהוא חייב (לא לקח הלוואה או לקחה וכבר פרע אותה, או שהשטר לגמרי מזויף), הרי שלכאורה אין להחזיר את השטר גם אם לא כתובים בו שעבוד נכסים, שאין לפרוע גם מנכסים הקיימים אצל הלווה.
לעולם כשחייב מודה, והכא היינו טעמא: דחיישינן שמא כתב ללות בניסן, ולא לוה עד תשרי, ואתי למטרף לקוחות שלא כדין.
עונה הגמרא כי מדובר שהחייב מודה בחובו, ובכל אופן אם יש שעבוד נכסים לא מחזיר את השטר, כיוון שייתכן שהוא ''שטר מוקדם''. בשטר כזה נכתב זמן מוקדם למועד בו בוצעה ההלוואה, ולכן יוכל לגבות שלא כדין מנכסים משועבדים גם אם הנכס נקנה לפני ההלוואה (אך אחרי הזמן הכתוב בשטר), ובמקרה כזה נכסים אלו אינם משועבדים למלווה.
אי הכי, כל שטרי דאתו לקמן ניחוש להו הכי!
ממשיכה הגמרא ומקשה, אם זהו החשש, הרי שיש לחשוש לכך בכל שטר, ובכל אופן ידוע שאנו גובים מנכסים משועבדים בשטרות אלו.
כל שטרי - לא ריעי, הני - ריעי.
עונה הגמרא תשובה ''מפתיעה''. שטר רגיל אין ''ריעותא'' ולכן אין חשש שמא השטר מוקדם, ומשכך, ניתן לגבות על ידו מנכסים משועבדים. אך שטר שנאבד הוא ''רעוע'' ולכן חוששים שהוא מוקדם, ולכן רבי מאיר פוסק שאין להחזירו.
רש''י מסביר את הפסיכולוגיה מאחרי תשובת הגמרא:
דיש לומר: אם היה כשר - היה נזהר בו.
שטר כשר אדם נזהר מאוד לשמור עליו ולא לאבדו. לעומת זאת ''שטר בעייתי'' אדם פחות נזהר לשומרו. לכן, עצם מציאת השטר ''מעידה'' על פגם פוטנציאלי בשטר, כדוגמת שטר מוקדם, ולכן פסק רבי מאיר שאין להחזירו. 
 

מהו המסר?

הסברו של רש''י מלמדנו כי אדם נזהר מאוד ביחסו לדברים טובים וחשובים, ומנגד, אדם נזהר פחות בדברים שיש בהם פגם וריעותא. ניתן אולי להסיק גם מסקנה הפוכה, כי דברים מסוימים שאדם נזהר מאוד בשמירתם הרי הם הופכים להיות דברים טובים וחשובים, וכן להיפך. בלשון מושאלת מלשון בעל החינוך (''אחרי המעשים נמשכים הלבבות'') ניתן לומר גם ''אחרי שמירה וזהירות נמשכת חשיבות''.
מסקנה מעניינת זו מדרבנת אותנו לשמור באדיקות ובדביקות על דברים שאנו מבקשים להחשיבם. גם אם היום אינם חשובים דיים, הרי היחס החיובי והחם שלנו כלפיהם, תביא אותם להיות חשובים ומרכזיים בחיינו.


תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]