לא גדול גדול ממש ולא קטן קטן ממש
בבא מציעא יב ע"ב
"לא גדול - גדול ממש, ולא קטן - קטן ממש. אלא: גדול וסמוך על שלחן אביו - זהו קטן, קטן ואינו סמוך על שלחן אביו - זהו גדול".
הילקוט שמעוני בפרשת חוקת מביא מדרש שמפרש: "ודברתם אל הסלע - והכיתם לא נאמר", כלומר שחטא משה בכך שהכה בסלע במקום לדבר אליו. אבל מה רע בהכאה בסלע? אדרבה, הרי בפרשת בשלח נאמר למשה: וְהִכִּיתָ בַצּוּר, וצור הוא סלע, כפי שרואים בהקבלה שבין שני חלקי הפסוק: (דברים לב, יג) וַיֵּנִקֵהוּ דְבַשׁ מִסֶּלַע וְשֶׁמֶן מֵחַלְמִישׁ צוּר.
ממשיך המדרש ומבאר שהיה הבדל בין הצווי בבשלח לצווי בחוקת:
"כשהנער קטן רבו מכהו ומלמדו כיון שהגדיל בדבור הוא מיסרו, כך אמר הקב"ה למשה, כשהיה סלע זה קטן הכית אותו שנאמר והכית בצור אבל עכשיו ודברתם אל הסלע שנה עליו פרק אחד והוא מוציא מים מן הסלע".
והקשה הכלי יקר בפירושו: "וכל משכיל ישתומם על המראה, וכי סלע זה עיני בשר לו?! והלא (איוב ג, יט) קָטֹן וְגָדוֹל שָׁם הוּא - הכל חדא, ואיך דימה אותו לנער"?!
ממשיך הכלי יקר ומסביר: "ודאי אין הכונה כי אם אל הנמשל, שישראל ילמדו מזה וכו' לומר שאין נכון להכות בשבט כי אם לנער ובער, אבל כשיגדיל תֵּחַת גְּעָרָה בְמֵבִין, כי אם לא ישמע בקול מוסר ויהיה צריך להכאה ביסורין, בלי ספק מיד כי יראה הרוחה יחזור לסורו! וכו' וזהו החילול השם שילמדו בני ישראל ממנו לבלתי שמוע בקול מוסר כי אם אחר הַכּוֹת כְּסִיל מֵאָה".
ועדין הדברים צריכים ביאור. אמר הכלי יקר שלא הסלע הוא שהזדקן אלא ישראל הם המזדקנים, והסלע הוא רק משל כדי שיבינו דרכו חינוך נכון. אבל גם זה קשה, אמנם כל אדם יחיד מזדקן, אבל גיל כלל בני העם אינו משתנה, הזקנים כבר מתו במדבר ועתה קם דור חדש של צעירים!
אלא שכדברי הגמרא: "לא גדול - גדול ממש, ולא קטן - קטן ממש. אלא: גדול וסמוך על שלחן אביו - זהו קטן, קטן ואינו סמוך על שלחן אביו - זהו גדול".
בצאתם ממצרים היו ישראל הבן יקיר לי אפרים אם ילד שעשעים (ירמיהו לא, יט), ואמר הקב"ה: זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולתיך לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה (ירמיהו ב, ב). סמוכים על שלחן אביהן שבשמים, ככתוב: ויאמינו בה' ובמשה עבדו (שמות יד, לא).
כל עוד קיימת אמונה ואהבה, כאשר הבן חוטא לפעמים, יש בכח ההכאה להשיבו לתמותו בלא לעורר ניכור.
אך לאחר שבגרו כעם נעשו כנער בוגר ומתמרד, ככתוב: שמעו נא המורים (במדבר כ, י), נער כזה הכאות וגערות רק מרחיקות אותו יותר. והחינוך מתאפשר אז רק בדיבורים המשיבים את הלב, כפסוק שהביא הכלי יקר (משלי יז, י) תֵּחַת גְּעָרָה בְמֵבִין מֵהַכּוֹת כְּסִיל מֵאָה.
