איך מברכים על עשיית מעקה?
הרב דב קדרון
בבא מציעא י ע"ב
נאמר בגמרא שידו של פועל היא כידו של בעל הבית. בספר מחנה אפרים (הלכות שלוחין ושותפין סימן יא) מחדד את ההבדל בין פועל לבין שליח רגיל, ומבאר שאין אדם יכול לעשות שליח שיזכה לו במקום שחב לאחרים, מה שאין כן בפועל, שכיון שגופו של הפועל קנוי לבעל הבית לגמרי נחשבת ידו כיד בעל הבית ממש.
הוא מוסיף שלמרות שבדרך כלל דיני שליחות לא חלים לגבי גוי, שאינו יכול להתמנות להיות שליח על ידי יהודי, אבל כאשר מדובר בפועל גוי, מכיוון שידו כיד בעל הבית – יש תוקף למעשה שהוא עושה מטעמו של בעל הבית כאילו שלוחו או כאילו בעל הבית עצמו עשה זאת, לכן פועלים גוים שמירחו את תבואתו של יהודי – פעולה זו מחייבת את התבואה בהפרשת תרומות ומעשרות.
על פי זה הוא מסיק, שכאשר פועלים בונים עבור אדם מעקה, אף כאשר מדובר בפועלים גוים, יכול בעל הבית לברך על עשיית המעקה, כי מכיוון שידו של הפועל הינה ממש כיד בעל הבית – הרי זה כאילו בעל הבית בעצמו עושה את המעקה, ויכול לברך על מעשהו. זה שייך דווקא בפועל יומי, אבל אם מדובר בקבלן שמבצע את העבודה אזי אין בעל הבית יכול לברך על מעשהו של הקבלן.
אולם גם לגבי פועל יש מי שחולק על המחנה אפרים, כגון שו"ת נדיב לב (חחו"מ סימן סב) שמייעץ שעם גמר התקנת המעקה יסייע בעל הבית לפועל, כגון שבעת שיניח האומן את המסמר במקום קביעותו יניח בעל הבית את ידו עליו ויברך קודם ההכאה, כי אז הוא נחשב לעושה המעקה.
