נצרכות פיזית / רפי זברגר

בבא מציעא יא ע''א-ע"ב

הרקע

המשנה בעמוד א' מתארת את מצוות לא תעשה ומצוות עשה, עליהם עוברים כאשר מלינים שכר. וכן, משווה המשנה בין אם שוכרים אדם, בהמה או כלים, האם בכולם עוברים על האיסורים. הגמרא דנה במקורות המקראיים של דינים אלו. 
 

הנושא

הגמרא אומרת בתחילה, כי דעת המשנה שלנו אינה כמו דעת תנא קמא של ''מאחיך'' [מיד נסביר] ולא כמו רבי יוסי החולק. תנא קמא סובר כי גם השוכר אדם, או בהמה או כלים עוברים על מצוות עשה ''ביומו תיתן שכרו'' (דברים כ''ד, י''ד) וגם על הלאו "לא תעשק את רעך ואל תגזול, לא תלין פעלת שכיר אתך עד בקר" (ויקרא י''ט, י''ג). ה''אדם'' לפי תנא קמא כולל את הגר [צדק] וגם גר אוכל נבלות, אך ביחס לגוי, אין חיוב של הלנת שכר.
רבי יוסי סובר כי ביחס לגר ותושב [אשר קיבל על עצמו לקיים "שבע מצוות בני נח"] עוברים מצוות עשה של ''ביומו תתן שכרו'' אך לא על הלאו ''בל תלין'' [הפסוק לעיל לא תלין פעלת שכיר]. לעומת זאת, על השוכר בהמה או כלים, עליהם עוברים רק על ''בל תעשק'' ולא עוברים על מצוות עשה של ''ביומו תתן שכרו''.
נצטט קטע מדיוני ''פינג פונג'' של לימודי הפסוקים של שני התנאים [תנא קמא ורבי יוסי]:
תני רבי חנניא: אמר קרא ולא תבא עליו השמש כי עני הוא - מי שהן באין לידי עניות ועשירות, יצאו בהמה וכלים שאינן באין לידי עניות ועשירות.
ברייתא של רבי חנניא מהווה תשובה לשאלה מדוע רבי יוסי פוסק שבשכירת בהמה או כלים אין מצווה ''ביומו תתן שכרו''. וזאת כיוון שפסוק זה מזכיר עני ("כי עני הוא"), ולכן המצווה חלה רק על מי שיכול להגיע להיות עני או עשיר, דבר שלא שייך בבהמה או כלים.
ותנא קמא, האי כי עני הוא מאי עביד ליה?
מה לומד תנא קמא ממילים ''כי עני'' בפסוק זה?
ההוא מיבעי להקדים עני לעשיר.
תנא קמא לומד כי אם יש לאדם שני פועלים שהוא חייב לשלם את שכרם ואין לו לשלם לשניהם, הרי הפועל העני קודם לקבלת השכר על פני הפועל העשיר.
ורבי יוסי ברבי יהודה: ההוא מלא תעשק שכיר עני ואביון נפקא.
הגמרא מניחה כי הקדמת שכר עני לשכר עשיר מקובלת על כולם, ולכן אומרת כי רבי יוסי למד דין זה מהפסוק ''לא תעשק שכר עני ואביון''
ותנא קמא: חד להקדים עני לעשיר, וחד להקדים עני לאביון.
תנא קמא הרי גם יכול ללמוד הקדמת עני לעשיר מהפסוק ''לא תעשק שכר עני ואביון'', אם כן הוא לומד דין נוסף מהפסוק ''ולא תבוא אליו השמש כי עני הוא'': עני קודם, לא רק לעשיר אלא גם לאביון, שמצבו גרוע יותר מהעני.
הגמרא מסבירה את הצריכותא של שני הלימודים:
וצריכא, דאי אשמעינן אביון - משום דלא כסיף למתבעיה, אבל עשיר דכסיף למתבעיה - אימא לא. ואי אשמעינן עשיר - משום דלא צריך ליה, אבל אביון דצריך ליה - אימא לא, צריכא
אם היינו לומדים רק עני קודם לאביון, היינו אומרים כי כיוון שאביון אינו מתבייש לבקש את שכרו מבעל הבית (בגלל שהוא כל כך נצרך ו''אין לו ברירה''), לעומת עני שכן מתבייש ולכן מלמדת התורה כי עני קודם לאביון (מתוך דאגה לעני המתבייש לבקש), אך עשיר אשר מתבייש לתבוע את שכרו אפילו יותר מן העני, היינו מקדימים דווקא את העשיר (מתוך דאגה לעשיר המתבייש מאוד), לכן מלמדת התורה כי עני קודם גם לעשיר (כיוון שהוא נצרך יותר).
ואם היינו לומדים כי רק עני קודם לעשיר, היינו מסבירים כי עשיר אינו ממש זקוק לשכר ולכן עני קודם לו, אך אביון שהוא זקוק מאוד לשכר, עני לא יקדם לו – לכן משמיענו התורה כי עני קודם גם לאביון. 
 

מהו המסר?

הצריכותא מלמדת אותנו כי יש להכריע בין שני ערכים חשובים. מצד אחד דאגה לאדם המתבייש לבקש שכרו יותר מן האחר, ומצד שני נצרכות לקבל את השכר על העבודה. מתוך קדימות עני לעשיר אנו למדים שהערך הגובר מבין שני ערכים אלו הוא נצרכות. שהרי למרות שעשיר מתבייש מאוד לבקש ולאור כך היינו אמורים להקדים את העשיר - העני נצרך הרבה יותר ולכן בכל אופן מקדימים את העני על פני העשיר (למרות שייתכן שהעשיר בסופו של דבר לא יקבל את שכרו).
• החיים מלאים בחירות בין ערכים סותרים, שעלינו להכריע ולקבוע מהו הערך החשוב יותר.
זיקוק וניתוח הערכים הינו ''מלאכת מחשבת'' הדורשת תשומת לב מרובה ומבט חודר אל האמת.
• הגמרא, כמו ''סולם הצרכים של מסלו'' מלמדת אותנו כי נצרכות פיזית גוברת על רגש הבושה אשר עלולה להביא להפסד (לא לתבוע את השכר המגיע).
זהו בעצם מבט חד ומבין לכיוונו של הנצרך, מתוך דאגה למלא חסרונו ולוא במעט.
 

תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]