בית שמאי ובית הלל לשיטתם

הרב דב קדרון

בבא מציעא מג ע"ב
 

שומר ששלח את ידו בפיקדון דינו כגזלן, ונחלקו בית שמאי ובית הלל בהגדרה של שליחות יד. לדעת בית שמאי השומר חייב אפילו אם רק אמר שרוצה לעשות זאת, ולבית הלל אינו חייב אלא אם כן עשה מעשה.

מובא בשם האר"י ז"ל (טעמי המצוות, פרשת כי תצא) שבית שמאי שייכים למידת הגבורה, מידת הדין, ובית הלל למידת החסד. על פי זה מביא בעל משנה שכיר (שמות פרשת יתרו) שהלכה כבית הלל, מכיוון שהעולם הזה לא מתקיים אלא בשותפות הרחמים, ובית שמאי הם רק דין בלי שותפות רחמים כלל, על כן לא פוסקים כמותם, אבל בית הלל שהיו ממידת הרחמים זכו לקבוע הלכה כמותם.

במסכת שבת (לא א) מסופר על גוי שבא להתגייר על מנת שיהיה כהן גדול, ושמאי דחפו והלל קיבלו. גם את ההבדל הזה מסביר בעל ספר תולדות יעקב יוסף (ויקרא פרשת בהר) על פי אותו עיקרון, כי שמאי הייתה מדתו דין, ומה שראוי מצד הדין הוא שיהיה כל מעשה אדם מתחלה ועד סופו לשם שמים, עם כוונה טהורה ומושלמת, וזולת זה אין בו חפץ להשם יתברך, לכן דחפו שמאי כשאמר שאין כוונתו לשם שמים אלא להיות כהן גדול, אולם הלל, בחסדו, קבלו.

כך ניתן להסביר גם בעניין שליחות יד, שלבית שמאי על פי מידתם, מידת הדין, אפילו האומר שרוצה לשלוח ידו, חייב, אולם לבית הלל, מצד החסד, אין חיוב על דיבור אלא רק על מעשה.