גליון "עלים לתרופה"
המו"ל: מכון "אור הצפון" דחסידי בעלזא - אנטווערפן, בלגיה
גליון אלף תטו מדור "עלי הדף"
מסכת בבא מציעא
דף מב ע"א
נכנסה הברכה בדבר ונתרבה בדרך נס - למי שייכי תוספת זו
בספרו 'מחזיק ברכה' (או"ח סי' תרעז סק"ג) כותב הגאון החיד"א: "נהירנא כד הוינא טליא כעונת הפעוטות, איתשיל בי מדרשא מדרש רבה בתוככי ירושלם עיר קדשנו תוב"ב, בשני שותפין דבכלל סחורתם היה חבית של שמן, והיתה החבית בבית האחד, ושרתה ברכה בשמן כדי שיצא ממנו מילואו ועוד כלים מכלים, והשותף האחר ההוא אמר תא ונפלוג ברכת ה' כל כלי השמן אשר מלאת, וזה טוען, מה לי ולך, אשר עד כה ברכני ה' לי ולא לך, ואין בינינו אלא חבי"ת חבי"ת ולא בריך, והרב כבוד מהר"י ערוך השיב על זה תשוב"ה שלימה, ונאמרה לקרות בבי מותבא רבא אסיפת זקנים, וכמדומה לי שהסכים שיחלקו ביניהם הכל, כיון דמכח שמן השותפות בא, אך איני זוכר בבירור".
ב'שיורי ברכה' (שם וכן בשו"ת 'חיים שאל' ח"ב סי' לח) כתב עוד החיד"א: "ואחר זמן רב נזדמן לידי יד כהה לפי שעה בתורת שאלה שו"ת 'אדמת קדש' (להראשל"צ הגאון רבי נסים חיים משה מזרחי זצ"ל אב"ד ירושלים. נלב"ע בד' תמוז תק"ט) חלק שני (סי' ג), ואחזה אנכי דבחושן משפט סי' ג' נשאל הרב ז"ל על נידון השותפין שכתבתי שם ב'מחזיק ברכה', וכתב, דמבעלי תריסין שבמדרש סברו דיחלקו וכו'... אך הרב ז"ל בהסכמה עלה דהוא [שייך] למארי ביתא, והיה טעמו דהשותפין התנו ביניהם דהכל יחלקו חוץ ממציעא, עי"ש".
וזו לשון ה'אדמת קודש': "שאלה: ראובן ושמעון נשתתפו יחד, והטילו לכיס אחד זה מנה וזה מנה, וכל ריוח שירויחו במעות אלו ידיהם לאמצע, חוץ ממציאה, שאם ימצא אחד מהם יהיה לעצמו, ואין לשותף חלק בה, ועפ"י תנאים אלו נשתתפו יחד, והתחיל להתעסק בעסק השותפות וקנו סחורות, ובכלל מה שקנו קנו כמו כן שמן זית שהיה בזול, והניחו השמן בביתו של ראובן, ויהי היום נכנסה אשת ראובן למרתף, שהיה בו השמן של השותפות, וראתה כד אחד מהשמן של השיתוף, שהיה מפעפע ויוצא בדופני הכלי, והרגישה בדבר שמעשה נס הוא, והביאה כדים ריקים ומלאתם עד שלא נמצא אתה עוד כלי ויעמוד השמן, ועל כן בא ראובן לשאול אם יש לו לשמעון שותפו חלק בשמן זה שניתוסף על ידי נס, מידי דהוה כמו שנתייקר השמן שיש לו חלק השותף בו, הכי נמי יזכה שמעון בשמן הנוסף, כיון שתוספת זה בא מגוף השיתוף, או אם יהיה נידון שמן זית זה הנוסף כמציאה, והרי הוא שלו כמו שהתנו בתחלת השיתוף" וכו'.
[מעניין לציין שנוסח סיפור זה מופיע, כמעט מילה במילה, בעוד ספרי שו"ת באותו דור שדנו בשאלה זו, כגון בספר שו"ת 'פרי הארץ' (ח"ג סי' ה) לאחיו הגאון רבי ישראל מאיר מזרחי זצ"ל, וכן בשו"ת 'שדה הארץ' (חו"מ סי' ה) להגאון רבי אברהם מיוחס זצ"ל אב"ד קושטא, ומדבריהם נראה שתורף השאלה היה, אם השמן שנוסף מחמת הנס דינו כמו שנתייקר השמן, שאז ברור הדבר שיש לשותף חלק בו, דנחשב כדבר שבשותפות שנשתבח, או אינו נדון כי אם כדבר צדדי שנוסף בו, והריהו כמציאה שמצא השותף, ובהסכם השותפות נאמר במפורש שאין השותפות חלה על מציאה].
וכתב ב'אדמת קודש': "אמנם יש מהחברים בעלי תריסין שבבית מדרשנו, שהסכימה דעתם שיחלקו מציאה זו ביניהם, והביאו ראיה מלשון הזוה"ק, מה שכתבו על פסוק (מ"ב ד, ב) 'כי אם אסוך שמן' דאשת עובדיה, יע"ש" [הכוונה היא לדברי הזוה"ק (פר' לך לך פח.): "וברכאן דלעילא לא משתכחי אלא במה דאית ביה ממשא, ולאו איהו ריקניא, מנלן מאשת עובדיהו, דאמר לה אלישע 'הגידי לי מה יש לך בבית', דהא ברכאן דלעילא לא שריין על פתורא ריקניא, ולא באתר ריקניא, מה כתיב: 'ותאמר אין לשפחתך כל בבית כי אם אסוך שמן', מאי 'אסוך', אלא אמרה ליה שיעורא דהאי משחא לאו איהו אלא כדי משיחת אצבעא זעירא, אמר לה נחמתני, דהא לא ידענא היאך ישרון ברכאן דלעילא בדוכתא ריקניא, אבל השתא דאית לך שמן, דא הוא אתר לאשתכחא ביה ברכאן" (ע"ע זוה"ק פר' יתרו פז: פר' צו לד. ובט"ז הל' חנוכה סי' עתר סק"א ביישוב קושיית הב"י שם)], ובכן שורש הברכה הוא מחמת השמן שהיה בחבית מקודם שהיה שייך לשני השותפים, ולכן שפיר שייך השמן שנתברך לשניהם, אכן הוא עצמו מסיק: "ואין דעתי מסכמת עמהם, אלא כמו שכתבתי למעלה, והנלע"ד כתבתי להלכה, וכן הסכים מר אחי המאירי ה"י, וצור ישראל יצילנו משגיאות", והיינו, כי הגם שנתברך מכח השמן שהיה בחבית בתחילה, כי אין הברכה שורה על כלי ריק, עכ"ז השמן שנוסף הריהו שמן חדש, ולא שייך לאף אחד, וגדרו כמציאה, ומי שמצא השמן תחילה זכה בו.
הגאון רבי פנחס אפשטיין זצ"ל בספרו 'אוריין תליתאי' (בהערות שרשם על גליון ספרו לאות ג) ציין בנדון זה, הא דאיתא במכילתין (מב. וכ"ה בתענית ח:): "אמר רבי יצחק אין הברכה מצויה אלא בדבר הסמוי מן העין וכו' וכו'. תנו רבנן, ההולך למוד את גורנו אומר יהי רצון מלפניך ה"א שתשלח ברכה במעשה ידינו וכו', מדד ואחר כך בירך הרי זה תפילת שוא, לפי שאין הברכה מצויה לא בדבר השקול ולא בדבר המדוד ולא בדבר המנוי אלא בדבר הסמוי מן העין" וכו', והתוס' (תענית שם ד"ה אלא) נתקשו ממה שמשמע במס' חולין (קה:) אודות שֵדים ש"בדבר המדוד והמנוי לית ליה רשות למשקל מיניה ובדבר הסמוי אית ליה רשות", ואם שדים שולטים על דבר הסמוי הרי זה סתירה ששורה ברכה בדבר הסמוי מן העין, ותירצו בתוס', כי שליטת השדים אינה אלא בדבר הפקר, ומסיבה זו אין להם שליטה על דבר המדוד והמנוי, כי דבר המדוד והמנוי אינו מתברך ומתרבה, וכל אותו הדבר שייך להבעלים ואינו הפקר, ולכן אין לשדים שליטה על אותו דבר, ואילו בדבר הסמוי מן העין שורה בו ברכה, ומה שמתברך נחשב כהפקר, ולכן יכולים השדים לשלוט בו, ומוכח להדיא מדברי התוס', שמה שמתברך באופן ניסי הריהו הפקר, וכדברי האחרונים הנ"ל שלא שייך לבעלי השמן, כי אם למי שמצאו וזכה בו.
