המשנה הראשונה והקדמת הזוהר

הרב חיים הבר / שיחת השבוע גליון 1945

"אֵי זֶהוּ זְמַן קְרִיאַת שְׁמַע בַּלַּיְלָה? מִצְוָתָהּ מִשְּׁעַת יְצִיאַת הַכּוֹכָבִים עַד חֲצִי הַלַּיְלָה" (הלכות קריאת שמע א,ט)

ספר אהבה, הנלמד בימים אלה, נפתח בהלכות קריאת שמע ודן בזמן קריאתה בלילה. בעניין זה עוסקת המשנה הראשונה בש"ס: "מאימתי קוראין את שמע בערבין". נאמרו שלוש דעות מתי מסתיים זמן קריאת שמע של ערבית: רבן גמליאל אומר עד עלות השחר; רבי אליעזר בן-הורקנוס אומר עד סוף האשמורה הראשונה; וחכמים אומרים עד חצות הלילה.

מה שורשי המחלוקת? מדוע לכל אחד דעה שונה?

הגאון המקובל רבי לוי-יצחק שניאורסון מסביר בטוב טעם כיצד המשנה הפותחת את החלק הנגלה בתורה שורשה בקטע הפותח את החלק הנסתר. בהקדמת 'פתח אליהו' אומר הזוהר כי הספירות העליונות מתחלקות לשלושה קווים: "חד אריך" – מידת החסד מבקשת להאריך את השפע במידה המְרַבִּית; "חד קציר" – מידת הדין מבקשת לקצרו למינימום האפשרי; "חד בינוני" – מידת התפארת מוצאת את נקודת האמצע בין הצדדים.

זו בדיוק המחלוקת במשנה: רבן גמליאל, משושלת הלל, מייצג את מידת החסד ומאריך את הזמן למקסימום – "עד עלות השחר". רבי אליעזר בן-הורקנוס, מתלמידי שמאי, מקצר למינימום – "עד סוף האשמורה הראשונה". וחכמים, כנגד התפארת, מוצאים את זמן האמצע – "עד חצות". ומכיוון שהתפארת נוטה יותר לחסד, גם חכמים מסכימים לרבן גמליאל מעיקר הדין, ואומרים עד חצות כדי להרחיק מהעבירה (לקוטי לוי יצחק חידושים בש"ס, עמ' קס).