דיבור שיוצר מציאות
הרב דב קדרון
בבא מציעא סח ע"א
כאשר רב אשי דיבר עם בנו של אמימר על אופן העיסקא שהיה אמימר רגיל לעשות, שאל אותו: ומה אם הוא ימות, והכסף יעבור בירושה ליתומים? הרי אז יש חשש של ריבית! על כך אומרת הגמרא שדברים אלו היו "כשגגה שיוצא מלפני השליט", ובעקבותיהם אכן נפטר אמימר. כך נאמר גם בעוד מקומות על דברים שנאמרו על ידי צדיקים שבשגגה גרמו לתוצאות טרגיות.
רבי אלחנן וסרמן זצ"ל (קובץ שעורים כתובות אות רח) ביאר שבכל מקום שמצאנו שברכותיהם וקללותיהם של צדיקים מתקיימות, הטעם פשוט, כי רצון יראיו יעשה, אבל במעשה כגון זה אי אפשר לומר כן, שהרי לא היה רצונו של רב אשי כלל שימות אמימר, ומוכח מכאן, שהדיבור של פה קדוש פועל בטבע אפילו בלי שום כוונה, כמו שכתוב (ישעיהו נא, טז): "וָאָשִׂים דְּבָרַי בְּפִיךָ ...לִנְטֹעַ שָׁמַיִם וְלִיסֹד אָרֶץ", והוא כמו הגרזן החוצב גם בלא כונה רק מטבעו, כן הוא גם דיבור האדם, אלא שאם טימא שפתיו בדיבורים אסורים הוחלש כוחן, כמו הסכין שעלה עליו חלודה הרבה שאין בכוחו לחתוך עד שיסירו החלודה ממנו.
אולם אצל הצדיקים הגדולים כוח הדיבור נשאר בגדולתו וכל אשר הוא אומר משפיע במציאות ממש.
יש להוסיף שיש צדיקים גדולים יותר שאפילו מחשבתם פועלת, ושתי הדרגות הללו נזכרו בפסוק (תהלים כא, ג): "תַּאֲוַת לִבּוֹ נָתַתָּה לּוֹ וַאֲרֶשֶׁת שְׂפָתָיו בַּל מָנַעְתָּ סֶּלָה", ועל זה אמר רבא (עירובין נד, א): "זכה - תאות לבו נתתה לו, לא זכה - וארשת שפתיו בל מנעת סלה"
