מתוך: עלון אורחות חיים במשפטי התורה
 

הקדמה להלכות ריבית

הרב צבי שפיץ

בבא מציעא ס ע"ב

מאחר ופרק איזהו נשך הנלמד כעת בדף היומי, עוסק רובו ככולו בהלכות ריבית החמורות, שמבוארות בהרחבה בשו"ע (יו"ד סי' קנט - קעז). והיות והלכות אלו הינן רבות ושכיחות מאד בזמן הזה - לכן מהנמנע מלפרטן בעלון זה. ובפרט שישנם ספרים רבים בנושא זה שיצאו לאור בשנים האחרונות, שמבארים בהרחבה את ההלכות הנוגעות למעשה, ומהראוי לעיין בהם.

אמנם ראינו לנכון לכתוב בס"ד מבוא קצר להלכות ריבית שהתחייבנו בהן מהתורה, ומדברי חז"ל, כדי שנדע לחשוש מכל תוספת שכר או טובת הנאה שניתנה בתמורה לאפשרות לשלם את החוב שנובע מהלואה או מהעיסקה בזמן מאוחר יותר, וזאת למרות שהדבר נעשה מתוך רצון והסכמת כל הנוגעים בדבר. ולמרות שידוע, שתוספת הריבית בתמורה לאשראי - עבור כל הלואה או עיסקה כשמתנהלת שלא על פי התורה, הינה שכיחה בשוק, ונעשת כחלק בלתי נפרד מהעיסקה, - אולם אין מציאות זו מתירה להתנהג בניגוד להלכה.

חומרת איסור ריבית, והעונשים שנענשים על כך
א. איסור ריבית הינו מהאיסורים החמורים הקיימים בתורה. ואמרו חז"ל, כל אדם שמלוה בריבית [ולדעת הרמב"ם (פ"ד ממלוה הל' ז) - גם מי שלוה בריבית] נחשב ככופר ביציאת מצרים ובאלוקי ישראל. כמו כן, לא יזכה המלוה לקום בתחיית המתים שתהיה במהרה, למרות הזכויות הרבות שיש לו. (1)
ב. אמרו חז"ל, שמלבד חטאו החמור של המלוה בריבית ועונשו בעולם הבא, גם בעולם הזה יענש על כך באופן - שנכסיו יתמוטטו, ויפסיד את כספו מבלי יכולת להשתקם מחדש ולחזור למעמדו הראשון.
ואפילו אם מחמת זכויות מסויימות ישארו נכסי המלוה בריבית עדיין ברשותו - אולם הם יכלו ויאבדו אצל ילדיו ויורשיו, ולא ישאר מהם מאומה. (2)
ג. חומרת הלואה בריבית והעונש של כילוי נכסי המלוה קיימים, גם באופנים שהמלוה עבר רק על איסור ריבית מדרבנן, ואפילו אם רק בשגגה הלוה בריבית דרבנן. וכ"ש שיענש אם הלוה בשגגה בריבית האסורה מהתורה.
נדגיש, שאפילו לאותן הדעות שסוברות, שהאדם שלקח בשגגה ריבית מדרבנן לא עובר על איסור, למרות זאת, העונש של כילוי נכסי המלוה הינו - מחמת המציאות שבפועל ממונו התרבה בגלל שלקח ריבית, ואפילו שהיא אסורה רק מדרבנן, ולא רק בגלל העבירה שעבר בה. (3)
ד. פעמים רבות נוכחים לראות, שמהשמים מסובבים ששניהם יענשו, כלומר, גם הלווה שיזם ודאג לקבל הלואה תמורת ריבית - יפשוט לבסוף את רגלו, הן בהשקעות שעשה עם כסף זה, והן בכסף אחר או בהשקעות אחרות שעשה. וממילא, כתוצאה מכך - גם המלוה יפסיד אפילו את סכום הקרן שהלוה ללווה. ואכן, במקרים רבים הפסדי הלווים, הם אלו שגורמים שגם המלווה יפשוט את רגלו כהבטחת חז"ל.
ה. ראוי להדגיש, שבמקרים רבים כשכוונת הצדדים [ואפילו אם רק המלוה מתכוון] להלוות רק כדי לקבל ריבית, ולא להיות שותף אמיתי בעסק. כגון, שידוע מראש שהלווה לא יתעסק וישקיע את הכסף שלוה בעסק. או אם סוכם ביניהם שהלווה יקבל אחוזי ריבית שהינם גבוהים בהרבה מהמקובל לקבל בשוק אצל חברות אחרות וכדומה - לא מועיל הדבר אפילו אם יעשו היתר עיסקא ביניהם, ויקראו לריבית שחפצים בה - "רווחים". ולכן, אפילו אם לאחר עשיית "היתר עיסקא" אולי ינצלו מלעבור על איסורי התורה, אולם שטר זה לא יעזור להם ובפרט לא למלוה, להנצל מהבטחת חז"ל שנכסיו יתמוטטו. ואכן רבים הם המקרים, שמציאות זו התממשה בפועל, גם אצל שומרי תורה ומצוות - ומקרים אלו הינם יותר ממאה עדים לאמיתות הדבר. (4)
ו. הלואה שנעשתה תמורת קבלת ריבית - פוסלת את המלוה והלווה מלהיות עדים, ואיבדו בכך את נאמנותם עד שיחזרו בתשובה ראויה.
לדעת השו"ע פסול זה קיים לגבי שניהם, ואפילו אם איסור הריבית היה רק מדרבנן. אולם לדעת הרמ"א, בריבית דרבנן רק המלוה נפסל לעדות ולא הלווה.
ז. לאור האמור בסעיף ו, צריכים להזהר מאד כשמייחדים עדים להעיד על מעשה הקידושין, לברר שהעדים הנ"ל אינם מתעסקים בעיסקאות שיש בהן חשש ריבית, ואפילו לא מדרבנן. (5)
ח. כל הלואה שיש בה איסור ריבית מן התורה, כל מי שמסייע לביצועה, כלומר, שבלעדיו היא לא היתה נעשית - עובר גם כן על איסור תורה. לפיכך, במקרה זה עוברים על האיסורים השונים: המלוה, הלווה, הערבים על ההלואה, מי שתיווך בין המלוה ולווה, שמחמתו נעשתה ההתקשרות ביניהם, וכן, עורך הדין או אדם אחר שכתב את שטר ההלואה ביניהם.
אמנם אם ההלואה היתה נעשית בלעדיהם - עוברים המסייעים רק באיסור דרבנן של מסייע ומחזיק ידי עוברי עבירה.

מקורות
1. נאמר בב"מ (עא.) תניא אמר רבי יוסי, בא וראה סמיות עיניהם של מלוי בריבית. אדם קורא לחבירו רשע - יורד עמו לחייו. והם מביאים עדים, ולבלר, וקולמוס, ודיו, וכותבין וחותמין פלוני זה [פי' רש"י - שהלוה לישראל בריבית] - כפר באלוקי ישראל, וכו'. הא למדת, שכל המלוה בריבית - נכסיו מתמוטטים ואינם עולים, וע"ש בגמ'.
והוסיף על כך רבי שמעון בב"מ (עה:), תניא רבי שמעון אומר , מלוי בריבית יותר ממה שמרויחים - מפסידים [פי' רש"י - כדאמר בפירקין (עא.) שנכסיהם מתמוטטים לעולם]. ולא עוד, אלא שמשימים משה רבינו חכם ותורתו אמת [לשון סגי נהור], ואומרים, אילו היה יודע משה רבינו שיהיה רווח בדבר - לא היה כותבו, ע"כ.
חומרת האיסור והעונש למלוים בריבית
נמצאנו למדים, שאיסור ריבית הינו מהחמורים, והעושהו נחשב - ככופר באלוקי ישראל, באמיתותה של התורה, ובחוכמתו של משה רבינו. ומבואר בב"מ (סא:) שרבא אומר שנחשב גם ככופר ביציאת מצרים, וכך גם הובא בשו"ע (יו"ד סי' קס, ב). ומבואר במדרש שמות רבה (לא, ו), ובמדרש תנחומא - שאין מלוי בריבית קמים לתחיית המתים. והראיה לכך, מהמתים שהחיה יחזקאל הנביא שאחד מהם לא קם לתחיה בגלל שהיה מלוה בריבית. והובא הדבר בתוס' (ע:) ד"ה תשיך, וכן כתב המסילת ישרים בפ' יא.
2. נאמר במסכת דרך ארץ (פרק שני) והובא ג"כ בגליון המהרש"א על השו"ע (יו"ד סי' קס, ב), שמלוי בריבית אינם מורישים את כספם לבניהם [וכפי הגמ' בב"מ עא.]. אולם הוסיפה הברייתא שם, שאפילו אם יורישו את כספם לבניהם [כלומר, שמחמת זכויות מיוחדות שהיו להם, לא נענשו שיפסידו את כל ממונם], אולם בניהם - לא יורישו זאת לבני בניהם, כי הכסף יאבד מהם, וע"ש.
3. מבואר בב"מ (סט:) שרב חמא היה משכיר את מעותיו בלשון שכירות, כלומר, שהיה אומר לשוכר, שמשכיר לו את מעותיו תמורת סכום מסויים. ולא היה אומר לו שמלוה לו את מעותיו - ולבסוף הפסיד את כל מעותיו. הטעם לעונשו מבואר שם בגמ', משום שלהשכיר מעות נחשב - כמו להלוות מעות, אע"פ שקוראים לזה בשם אחר. והרי התבאר בגמ' (עא.) שהמלוה בריבית - נכסיו מתמוטטים.
ביאור ההבדל שבין השכרת כלים, להשכרת כסף
והטעם לכך - כתב שם רש"י ד"ה הדרא וכו', שרק מי שמשכיר את כליו תמורת שכר מסויים, מותר לו לעשות כן לכתחילה, מחמת שתי סיבות. א - משום שהכלי נשאר כל הזמן ברשותו ובבעלותו של המשכיר, גם כאשר השוכר משתמש בו, ולאחר השתמשותו - הכלי עצמו יחזור למשכיר.
ב - בשכירות חפץ, יש למשכיר בלאי מחמת השתמשות השוכר בכלי, וזכותו של השוכר להחזירה לו באופן הזה עם הבלאי שבכלי שנעשה מחמת מלאכתו, מבלי להוסיף על כך תשלום נוסף מעבר לדמי השכירות. על כן רשאי המשכיר ליטול כסף מחמת ההפסדים העלולים להיות לו.
אולם מי שמשכיר את מעותיו - אין לו שום הפסד מחמת זה, כי שוכר המעות יצטרך לעולם להשיב לו מעות בסכום ששכר ממנו. וכמו כן מותר לשוכר לכתחילה להוציא מעות אלו מרשות המשכיר, ולשלם למשכיר במעות אחרות. כך שמציאות זו גורמת - שלעולם אין המלוה מפסיד מאומה מחמת השכרת מעותיו, ובנוסף לכך מקבל עוד רווח בגלל השכרת מעלותיו. לפיכך, אפילו אם בעל המעות יקרא להלואה זו בשם שכירות - יחשב הדבר כהלואה רגילה, וממילא אם התנה שיקבל תמורתה תוספת כסף - נחשב הדבר כריבית.
לפיכך, הוסיף שם התוס' בד"ה אוגר וכו', שאע"פ שהמלוה קרא לזה שכירות, ואפילו אם המלוה הסכים לקבל אחריות על מעות אלו מפני גניבה ואבידה, ולא מפני אונס, או שקיבל אחריות מפני אונס ולא מפני גניבה ואבידה, כלומר, שלקח על עצמו סיכונים מסויימים שמחמתם הוא עלול להפסיד את כספו - עדיין נאסר לעשות כך מחמת ריבית דרבנן כמבואר ברמ"א (יו"ד סי' קעו ססעי' א). וע"ש גם בביאור הגר"א (ס"ק ב) שביאר, שזאת היתה טעותו של רב חמא שחשב, שאם יקח על עצמו סיכון מסויים על מעותיו, וכמו כן יתנם בדרך של שכירות ולא של הלואה, מותר לעשות כך, ואין במעשה זה איסור ריבית, אולם כאמור, אין הלכה כרב חמא.
מסקנת ההוכחה, להפסד נכסי המלוה בשגגה בתמורה לקבלת ריבית
נמצאנו למדים מגמ' זו, שלמרות שרב חמא ודאי שלא רצה לעבור אפילו על ספק ספיקא של איסור מדרבנן, אלא שטעה בהבנת הדין. ולמרות שאיסור ריבית בנידון שלו היינו רק מדרבנן כמבואר שם ברמ"א, בכל זאת התקיימה בו הבטחת חז"ל שהעושה כך - יפסיד את כל כספו.
כמו כן נמצינו למדים מכאן, שאי ידיעת פרטי איסור ריבית, ואפילו גדרי ריבית האסורים מדרבנן בלבד - אינה פוטרת מעונש של כילוי נכסי המלוה. אע"פ שמסתבר מאד שביחס לעונש שלא יקומו בתחיית המתים - לא יענשו, משום שעונש זה נאמר רק על המלוה במזיד תמורת קבלת ריבית באופנים האסורים מהתורה. אולם ביחס לשאר עונשי ממון, והחיוב לחזור בתשובה על החטא - דברים אלו חלים גם על המלוים בשגגה, וגם באופן שיש בכך משום איסור ריבית מדרבנן בלבד.
4. נקדים ונאמר, שאחת מהתקנות החשובות ביותר שתוקנו בעם ישראל היתה "היתר עיסקא" שתוקנה לפני כארבע מאות שנה, ע"י רבינו מענדיל ב"ר אביגדור זצ"ל שהיה אב"ד בקראקא המכונה - מהר"ם, כשבמשך הדורות נוספו לה פרטים נוספים, ושלפיה נהגו עם ישראל להלוות ולהתעסק תמורת קבלת רווחים אחד מהשני - ואפילו גדולי ישראל נהגו כך, וכלשון רבינו החת"ס בשו"ת חו"מ (סי' מח) וז"ל: ...ולא ידעתי מי סני למיעבד היתר מהר"ם ז"ל - שהוא דרך סלולה בלי פקפוק ובלי אחריות... - ואנו נוהגים להלוות כל זוזי דיתמי שבידינו על דרך זה וכו'. וידוע הדבר שרוב גדולי הדורות התירו לעשותה, ודנו בספריהם ביחס לפרטים מסויימים הקשורים לה. ונציין להלן חלק משמותיהם בקצרה: קונטרס ריבית לסמ"ע, חכמת אדם כללים קמב-קמג, גינת וורדים כלל ו, שו"ת צמח צדק יו"ד (סי' פח). שו"ת אמרי יושר (ח"ב סי' קלד) ועוד רבים. לפיכך חלילה מלהטיל מום בקדשים, שממקור קדוש יהלכון. ואכן, גם בזמן הזה רבים וטובים מלוים או לווים כספים מהבנקים וכיוצא בזה תמורת תוספת רווחים, על סמך "היתר עיסקא" שנעשה ביניהם, ונכסיהם מתרבים ומתברכים כ"י.
מטרת מתקני היתר העיסקא
אמנם כל האמור לעיל קיים, כאשר נותן הכסף מתכוון באמת להיות שותף תמורת כספו בעסקי הלווה. כלומר, הוא מכיר את הלווה ויודע שמשקיע את כספו בעסקים קיימים וסבירים שמנוהלים כראוי, כמו כן סוכם ביניהם, שנותן הכסף יקבל עבור כספו שהשקיע, תוספת של אחוזי רווחים סבירים שמקובל לקבל כמותם בשוק, שאז סביר להניח, שכוונת נותן הכסף להיות שותף עם מקבל הכסף תמורת זכויות וסיכונים, כמקובל בשוק בין שני שותפים - ולצורך זה תוקן ההיתר עיסקא, ובאופן הזה נהגו רבותינו להלוות כספים.
אופנים שכיחים שמוכח שם - שההלואה נלקחה שלא לצורך עסק - ולכן ההיתר עיסקא לא יועיל לאיסור ריבית ולעונש מחמתו
אולם אם המלוה לא יודע כלל מה יעשה הלווה עם כספו, ואדרבה הוא יודע שקרוב לודאי שהלווה - לא ישקיע את כספי ההלואה בעסק. וכל שכן כשמכירו שאינו איש עסקים או שיודע מראש שהלווה צריך לכסף שלוה עבור תשלום חובותיו או הוצאותיו השוטפות שלו או של העמותה או המוסד שעבורם לוה את הכסף. או יודע המלוה, שהלווה לוקח את כספו כדי להשקיעו בדברים דמיוניים, שקרובים יותר להימורים, והינם בעלי אחוזי סיכון רבים וכדומה, א"כ במקרים אלו והדומים לכך ברור לכל, שכוונת המלוה הינה לקבל ריבית תמורת הלואתו כי הרי הוא אינו מעניין כלל להכנס כשותף בעל זכויות וחובות בעסק דמיוני שיעשה הלווה עם כסף ההלואה. וכ"ש כשיודע בודאות, שהלוה לא יעשה עם כספו שום עסק אלא ישלם את חובותיו.
כוונת המלוה כשסיכמו על אחוזי ריבית גבוהים במיוחד
כמו כן, גם באופנים שהתבארו לעיל, שהמלוה יודע שיש ללווה עסק קיים ובטוח וכדומה, ולצורך זה הוא מלוה לו, וכוונתו להיות שותף עמו וכו'. אולם אם סיכמו ביניהם מראש, שאחוזי הרווח שיקבל ממנו המלוה - הינם בסכום הגבוה בהרבה מהמקובל לקבל עבורו ע"י הבנקים או ע"י חברות השקעה שונות הנסחרות בבורסה במקום מגוריהם. כלומר, חברות מסחר אחראיות שיש עליהן פיקוח על ניהול עסקיהם - לא יסכימו בשום אופן להלוות כספים אפילו לצורך עסקאות שנחשבות בטוחות, אם יצטרכו לשלם עבורן אחוזי ריבית כאלו גבוהים. אם כן במקרים אלו ניכר בעליל, שאחוזי הרווחים שדורש המלוה תמורת כספו - אינם מציאותיים בכפוף למקובל בשוק. ועל כרחך כוונתו היא לקבל ריבית תמורת כספו - ולא להיות שותף עם הלווה בהשקעותיו בכפוף לרווחים המקובלים בשוק.
וכ"ש שחמור הדבר, אם הצדדים עושים ביניהם היתר עיסקא כפי המקובל. דהיינו - שמחצית מהכסף ניתן כהלואה ומחציתו ניתן כפקדון, נמצא שמותר למלוה לקבל רווחים רק עבור מחצית מכספו שניתן לו כפקדון - ולא עבור החלק שניתן לו כהלואה. והרי הם סיכמו ביניהם, שהמלוה יקבל עבור כל הכסף שנתן [ולא רק עבור מחציתו] סכום הגבוה בהרבה מהמקובל לקבל מחברות השקעה אחראיות.
ונביא דוגמא להבהרת הנושא. אם המלוה הלוה חמישים אלף שקל תמורת קבלת עשרים אחוז שנתיים, שהינם - עשרת אלפי שקל לשנה, וזה נעשה בכפוף להיתר עיסקא, בעוד שבשוק אצל חברות העסקים האחראיות מקובל לשלם, לא יותר משנים עשר אחוז לשנה, והנה בכפוף לתנאי ההיתר עיסקא - מותר לו לקבל רווחים רק עבור עשרים וחמש אלף שקל שניתנו ללווה בתור פקדון - ולא עבור העשרים וחמש אלף שקל הנוספים שניתנו לו כהלואה. לפי"ז אם המשקיע יקבל בסוף השנה עבור סכום זה דהיינו – עבור עשרים וחמש אלף השקל שהופקדו אצלו - עשרת אלפים שקל, נמצא שקיבל בסה"כ ארבעים אחוז ריבית שנתיים עבור השקעתו, בעוד שכאמור מקובל לשלם בשוק עד שנים עשר אחוז לשנה.
נמצא שברור לכל, שבאופנים אלו כוונת המלוה היא - שהוא מלוה כסף כדי לקבל ריבית עבור הלוואתו, באופן שהינו כמעט בטוח שלא יסכן כלל את הקרן שהלוה. וגם ביחס לריבית, רוב הסיכויים שיקבלנו מחמת שטר ההיתר עיסקא, ואינו מתכוון כלל להיות שותף עם הלווה בעסקאותיו באופן המקובל בשוק בין שני שותפים. נמצא לפי"ז, שעשיית שטר היתר העיסקא ביניהם, ואפילו אם נוסח השטר הינו נוסח טוב לכשעצמו, נעשה - אך ורק כדי ליצור כיסוי הלכתי לריבית שניתנת למלוה תמורת הלואתו, כדי שלא יעבור בהלוואתו על איסורי תורה או דרבנן. אבל ברור לכל וגם מעשיו מוכיחים זאת - שמטרת הלואתו היתה ונשארה להלוות תמורת קבלת ריבית.
לפיכך, מאחר וכלפי שמיא גלוי וידוע מהי כוונת המלוה בהלואתו [וכ"ש באופנים שכל אדם רואה זאת, וכפי שפורט לעיל], לכן אנו נוכחים לראות במקרים אלו והדומים להם - שישנם מאות רבות של אנשים שלמרות שעשו ביניהם "היתר עיסקא" הפסידו כספים רבים.
וכמו כן רבים מבין המלוים והלווים שהלוו תמורת אחוזי ריבית גבוהים או למטרות שאינן עיסקיות, כפי שהתבאר לעיל, פשטו את רגלם מכל רכושם, ואח"כ הגיעו לפשוט גם את ידם לצרכי מחייתם. וזאת למרות שהינם יהודים שומרי תו"מ וכו', ושעשו ביניהם שטר היתר עיסקא הכשר לכתחילה. כי כאמור לעיל, לא זאת היתה כוונת מתקני התקנה החשובה שנקראת "היתר עיסקא". - ולא לצורך הכשרת קבלת ריבית, תקנו זאת מתקניה.
5. משנה בסנהדרין (כד:) וע"ש בגמ'. וכך גם נפסק להלכה (בחו"מ סי' לד, י) וע"ש בשו"ע וכרמ"א, ובש"ך חו"מ (סי' עב ס"ק א).
6. משנה בב"מ (עה:) ובגמ' שם, וע"ש בתוס' ד"ה ערב וכו' והרא"ש שם והריטב"א שם.