גליון "עלים לתרופה"
המו"ל: מכון "אור הצפון" דחסידי בעלזא - אנטווערפן, בלגיה
גליון אלף תיח מדור "עלי הדף"
מסכת בבא מציעא
דף ע ע"ב - עא ע"ב
בדברי ה'טורי זהב' שדברים שהתירה התורה במפורש אין כח ביד החכמים לאסרם
ידוע חידושו של ה'טורי זהב', בענין כוחם של חכמינו ז"ל לעשות גדרים וסייגים, ולאסור דברים כפי שראו בגודל רוחם וחכמתם שיש לאסרם, שכוח זה ניתן להם רק בדברים שלא נתפרש דינם בתורה - לא להיתר ולא לאיסור, שבהם היו יכולים לתקן תקנה ולאסרם, אבל בדברים שהתורה כתבה את דינם להיתר במפורש אין הכוח בידי החכמים להחמיר ולאסרם. כה כתב הט"ז על מה שכתוב בשו"ע (יו"ד סי' קיז ס"א): "כל דבר שאסור מן התורה, אע"פ שמותר בהנאה, אם הוא דבר המיוחד למאכל, אסור לעשות בו סחורה", והנה איסור זה - לעשות סחורה בדבר האסור מן התורה - אינו אלא תקנת חכמים, וכתב הט"ז (סק"א) לגבי איסור זה, שלא נאמר כי אם בשאר איסורים ולא באיסור נבילה, שאם נזדמן לאדם נבילה, כגון שנתנבלה בהמתו, מותר למכרו לנכרי, כי בנבילה כתבה התורה במפורש (דברים יד, כא): "לא תאכלו כל נבלה לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה או מכור לנכרי", ומאחר שנתפרש הדין להיתר אין כוח ביד החכמים להחמיר (ועי"ש מה שביאר בזה דברי התוס' סוכה לט. ד"ה וליתיב).
במקום נוסף כתב הט"ז כלל זה, והוא בהלכות ראש השנה (סי' תקפח סק"ה), בענין הגזירה שאסרו חכמים לתקוע בר"ה שחל להיות בשבת משום שמא יעבירנו ד' אמות ברשות הרבים, והביא שם קושיית האחרונים, הלא עצם התקיעה שבות הוא, שמא יתקן כלי שיר, ואם כן מדוע לא אסרו החכמים לתקוע בשופר גם כשחל בחול. וכתב הט"ז: "דאין להם לגזור ולעקור לגמרי דברי תורה שצותה לתקוע ביום זה, בשלמא בשבת לא מתעקר לגמרי כיון שבלא שבת תוקעין ביום טוב", ומתרץ בזה את קושית הר"ן (ר"ה ח, א מדפי הרי"ף ד"ה מ"ט הובא בב"י סי' תקפח ס"ג) למה לא גזרו החכמים במצות מילה כשחל בשבת, שמא יעביר את התינוק ד' אמות ברה"ר, ותירץ הט"ז: "דהתורה ריבתה בפירוש 'וביום השמיני - אפילו בשבת' (ואילו בתקיעת שופר בשבת אין פסוק מפורש), לא רצו לעקור דברי תורה בפירוש משום גזירה" (ועי"ש בט"ז שציין לדבריו ביו"ד סי' קיז הנ"ל).
ומוסיף הט"ז לבאר את לשון הגמרא (יבמות צ:): "שמעתי שבית דין מכין ועונשין שלא מן התורה, ולא לעבור על דברי תורה, אלא לעשות סייג לתורה", לשון זה 'ולא לעבור על דברי תורה' תמוה הוא, מהיכי תיתי שיעברו החכמים על דין תורה, וכלפי מה הוצרכו לומר "ולא לעבור על דברי תורה". ולפי האמור אתי שפיר, כי אכן גם 'להחמיר אין להם כח במקום שהם עוברים על דין תורה', ושפיר הדגישו 'ולא לעבור על דברי תורה'.
אכן, מה שכלל הט"ז כל הנושאים הנזכרים (תקי"ש בר"ה, מילה בזמנו כשחל בשבת, איסור סחורה בנבילה) בחדא מחתא, על כך יש להעיר שיש לחלק ביניהם, כי שונה הוא בין דבר שיש בעשייתו חיוב ומצוה, לדבר שהתורה לא כתבה כי אם היתר בדבר, שהרי תקיעת שופר בר"ה - מצוה היא, ואם יגזרו חז"ל גם על ר"ה שחל להיות בחול שלא לתקוע בו הרי יעקרו מצוה זו לגמרי, ולעקור מצוה דאורייתא מכל וכל לא היה להם לחכמים כוח גם בשב ואל תעשה, ושונה הוא הדבר כלפי דין סחורה בנבילות, שאין שום מצוה בדבר, ואינו כי אם היתר שהתירה התורה לסחור בנבילה, ובכגון זה יתכן שיש ביד החכמים כוח לאסור - ואפילו כשההיתר מפורש בתורה.
בענין האמור יש לדון במה שמבואר בסוגייתנו (דף ע: - עא:) שגזרו החכמים להלוות לנכרי בריבית, כי חששו שמא ילמוד ממעשיו, והקשו בגמרא: "איתיביה רבא לרב נחמן, 'לנכרי תשיך' (דברים כג, כא), מאי תשיך - לאו תשוך", והיינו, כי כוונת התורה באמרה: "לנכרי תשיך" היא, שמותר לך לקחת נשך מן הנכרי, ונמצא שהתירה התורה במפורש ליטול רבית מנכרי, ונתקשו בתוס' (ד"ה תשיך): "ומאי פריך מהא קרא, הא לא אסור אלא מדרבנן, גזירה שמא ילמוד ממעשיו", ותירצו: "דהכי פריך מהאי קרא, כיון דאמר רחמנא 'לנכרי תשיך', לא היה להם לחכמים לאסור". ותמה הריטב"א בהביאו דברי התוס': "והלשון הוה סתום, דהא איכא כמה מילי שהתורה התירה ואמרו חכמים לעשות סייג לתורה". וכתבו האחרונים (עי' 'שער המלך' פ"ה מהל' יסו"ת ה"ח; פנ"י בסוגיין; וראה גם מהר"ץ חיות בסוגיין; שו"ת 'תורת חסד' ח"א סי' יא) שעל פי יסודו של הט"ז מבואר היטב דברי התוס', כי אם כוונת התורה היא "לנכרי תשיך - תשוך", לא היו חכמים גוזרים ואוסרים לקבל ריבית מן הנכרי, כי כל הגדרים והסייגים שתקנו חכמים, היינו, שכן ציוה המקום ואמרה תורה "עשו משמרת למשמרתי", והיינו במקום שלא נזכר ענין הגדר לא לאיסור ולא להיתר, משא"כ הכא שאמרה התורה בפירוש 'לנכרי תשיך', הרי גילתה התורה בפירוש שהיתר גמור הוא ואין צריך לקדש עצמו בזה.
והנה, גם ללא יסודו של הט"ז י"ל דברי התוספות בדרך אחרת, דהנה בתוס' הרא"ש מובא תירוץ התוס' בתוספת נופך, וז"ל: "דהכי פריך, כיון דאמרה תורה דמצוה לחסרם לא היה להם לחכמים לאסור" (ועי' תוס' הרא"ש סנהדרין יט, ט), הרי לנו מדבריו שאם נפרש הפסוק "לנכרי תשיך - לנכרי תשוך", מצוה יש בדבר - שמצוה לחסרם, וכן גם נקט הרמב"ם להלכה (בהל' מלוה ולוה פ"ה ה"א): "ומצות עשה להשיך לעכו"ם שנאמר 'לנכרי תשיך', מפי השמועה למדו שזו מצות עשה", ובמקום שמן התורה ישנה מצוה בעשייתה בודאי לא היה להם כוח לחכמים לעקור המצוה לגמרי.
אכן ביסוד זה המבואר בתוס' הרא"ש - שמצוה להלוות לנכרי בריבית כדי לחסרם - יש לדעת שיש אריכות גדולה בראשונים, כי אכן כן היא דעת הרמב"ם (עי' סה"מ מ"ע קצח; הל' מלוה ולוה פ"ה ה"א) והחינוך (מצוה תקעג), אך לעומתם חולקים ראשונים רבים וסוברים שאינו אלא בגדר היתר לקחת ריבית מנכרי ואין זה בגדר מצוה וחובה כלל. כ"כ הרמב"ן (בפירושו עה"ת דברים טו, ג; כג, כ. ובסה"מ שורש השישי וכ"כ בסוגייתינו); והראב"ד בהשגותיו על הרמב"ם (הל' מלוה ולוה שם), וכן כתבו עוד הרשב"א והריטב"א בסוגייתנו.
