גליון "עלים לתרופה"
המו"ל: מכון "אור הצפון" דחסידי בעלזא - אנטווערפן, בלגיה
גליון אלף תיט מדור "עלי הדף"
מסכת בבא מציעא
דף עה ע"ב

"לפני עור לא תתן מכשול" - אם בסוף לא היה המכשול, האם יש בזה איסור

במשנה האחרונה בפרק איזהו נשך (עה, ב) שנינו: "ואלו עוברין בלא-תעשה, המלוה והלוה והערב והעדים, וחכמים אומרים אף הסופר, עוברים משום 'לא תתן', ומשום 'אל תקח מאתו', ומשום 'לא תהיה לו כנושה', ומשום 'ולא תשימון עליו נשך', ומשום 'ולפני עור לא תתן מכשול ויראת אלקיך אני ה''". וביארו בגמרא: "אמר אביי, מלוה עובר בכולן, לוה עובר משום 'לא תשיך לאחיך' 'ולאחיך לא תשיך' 'ולפני עור לא תתן מכשול', ערב והעדים אין עוברין אלא משום 'לא תשימון עליו נשך'". הפוסקים דנו כלפי האיסורים שהלוה עובר עליהם, אימתי עובר עליהם, האם תיכף ומיד בשעת ההלואה - כשלוה על דעת ליתן ריבית למלוה, או אינו עובר כי אם כשנותן הריבית למלוה (עי' שו"ת 'חות יאיר' סי' ק וקז). ונפקא מינה, אימתי נפסל הלוה בריבית לעדות (עי' סנהדרין כה:), האם מיד בשעת ההלואה, או משעה שנתן הריבית.

והנה לגבי האיסורים 'לא תשיך לאחיך' 'ולאחיך לא תשיך' כתב בשו"ת מהרל"ח (סי' קד) שהלוה אינו עובר על איסורים אלו כי אם כשגבו הריבית ממנו, והסכים עמו ה'משנה למלך' (הל' מלוה ולוה פ"ד ה"ב), וכן נראה מלשון הר"ן בתשובותיו (סי' עג), ואילו כלפי האיסור 'ולפני עור' כתב הר"ן (שם) בהדיא: "דלוה גם כן עבד איסורא בשעת הלואה, דקא עבר על 'לפני עור לא תתן מכשול' - במה שהמלוה עובר משום 'לא תשימון עליו נשך'...", וכן כתב ב'כנסת הגדולה' (יו"ד סי' קס הגה"ט אות ו) וב'משנה למלך' (שם). וביאור הדברים הוא, כי המכשול שיצא מתחת ידי הלוה הוא מיד בשעת ההלואה, במה שנתן מקום למלוה להלוות לו, ונמצא שגורם לו מכשול כבר עתה.

בספר 'יד מלאכי' (כללי הלמד אות שסז) הוכיח מנקודה זו - שהלוה עובר על 'ולפני עור לא תתן מכשול' מיד בשעת ההלואה - כלפי שאלה יסודית אחרת, וז"ל: "'לפני עור לא תתן מכשול' - דקעבר מי שמושיט כוס יין לנזיר ואבר מן החי לבני נח, נסתפקו בלימוד הישיבה, היכא שהנזיר לא שתה אותו כוס של יין, והבן נח לא אכל אותו אבר מן החי שהושיט לו, אי קעבר המושיט משום 'לפני עור לא תתן מכשול' או לא. מי נימא דכיון דלא נכשלו באיסור על ידו ההיא הושטה לא מיקרי תו מכשול, או נימא כיון דסוף סוף הוא נתן המכשול לפניהם עובר בלאו דלפני עור לא תתן מכשול אף דלא נכשלו בו". יסוד הספק הוא, האם החטא הוא בנתינת המכשול לבד, וגם כאשר עדיין לא בא הזולת לידי מכשול, הרי זה נחשב כבר כאבן נגוף שנתן למכשול, וחטא ופשע יש בדבר. מאידך יתכן, שאין המכשיל עובר כי אם כשכבר נכשל הזולת, ולכן באופן שלא שתה הנזיר את היין לא עבר על איסור זה. והמשיך וכותב - שמנקודה זו שאנו עומדים בה כעת שמיד בשעת נתינת המכשול עוברים על 'ולפני עור לא תתן מכשול', כשם שהלוה עובר מיד בשעת ההלואה.

אכן, בהגהות והערות שבסוף הספר הנז' תמהו: "מה שהביא הרב המחבר ראיה לדבריו - דהמושיט כוס יין לנזיר עבר תיכף משעת ההושטה אף שלא שתאו, מדברי ה'כנסת הגדולה'... דאיסור הרבית הוא מתחילת ההלואה אע"פ שהלוה לא נתן הרבית, ואף הלוה עובר משעת הלואה אלאו ד'לא תתן מכשול' - שנותן מכשול למלוה לעבור אלאו ד'לא תשימון', במחילת כבוד תורתו דבריו תמוהים, דמה זה ענין לספק שנסתפקו בני הישיבה, דכיון שהמלוה עובר תיכף באיסור ברור שנותן כספו בנשך שמוזהר על זה בשעת ההלואה... אבל זו מנין לנו היכא שלא נעשה שום איסור שיעבור המושיט". תוכן הדברים הוא, שהמלוה עובר על איסור ריבית מיד בשעת ההלואה, ונמצא שמיד בנתינת המכשול כבר נכשל בו המלוה, וא"כ אין להוכיח מכאן כלל שעוברין על האיסור מיד בנתינת המכשול גם טרם שנכשל בו הזולת.

ולאמתו של דבר, גם כלפי המלוה אינו דבר ברור שעובר על איסורי רבית מיד בשעת ההלואה (עי' ספר מלוה ה' פ"ב הערה 6 אריכות גדולה בזה), ולפי דעת הראשונים שגם המלוה עדיין לא עבר על איסורי ריבית עד שעת גביית הריבית, שפיר יש להוכיח שעוברים על 'ולפני עור לא תתן מכשול' מיד בשעת נתינת המכשול גם טרם שנכשל בה, כי גם כאן עדיין לא נכשל המלוה באיסור ריבית, ולא היתה כאן כי אם נתינת מכשול על העתיד, ולמרות כן עובר הלוה על איסור זה מיד בשעת ההלואה - שעת נתינת המכשול גרידא.

בהגהות והערות על ה'יד מלאכי' כתב שבעיקר הספק יש לנו הוכחה אחרת מסוגייתנו, דהנה בהמשך הסוגיא מצינו: "אמר רב יהודה אמר רב, כל מי שיש לו מעות ומלוה אותן שלא בעדים עובר משום 'ולפני עור לא תתן מכשול'", וברש"י: "שעולה על רוחו של לוה לכפור", ולגבי דין זה כתב ה'לחם משנה' (הל' מלוה ולוה פ"ב ה"ז): "וא"ת, אם כן אף אם ילונו בעדים עובר משום 'ולפני עור', שהרי יטעון פרעתיו, והמלוה את חבירו בעדים אין צריך לפורעו בעדים. וי"ל, דמאי שכתב 'שעולה על רוחו לכפור' - לאו למימרא דברשע יעשה כן, דאטו ברשיעי עסקינן, אלא י"ל דחיישינן שאם לא ילוהו בעדים ישכח הדבר שהלוהו, ולפי דעתו הוא אמת - שהרי אינו נזכר, אבל כשיש עדים אע"פ שלא יזכור על כרחו יפרע ולא ישבע" (עי' תומים סי' ע סק"א), והרי באותה שעה שהלוה המלוה את מעותיו ללא עדים, הרי עדיין לא נכשל הלוה בכפירת הממון, כי עדיין אין בכוונת הלוה לכפור עדיין, ואין כאן כי אם נתינת מכשול למכשול עתידי, ובכל זאת עובר הוא משום 'ולפני עור לא תתן מכשול', ובגמ' לא הגבילו דין זה רק באופן שאכן כפר בסופו של דבר, אלא בכל ענין עבר אלאו זה, בין בכפר בסוף ובין בשילם לבסוף, או בשמחל לו המלוה על חובו - שבאופן זה לא היה ג"כ מכשול בסופו של דבר, יש בזה משום 'ולפני עור לא תתן מכשול' מחמת גרם המכשול שיתכן להיות בעתיד (ע"ע שו"ת מחנה חיים ח"א סי' מח; שו"ת מהרש"ג ח"ג סי' י; שו"ת דובב מישרים ח"ב סי' כ).