משל הזבוב והסוכר
הרב דב קדרון
בבא בתרא יא ע"א
בגמרא מובא המעשה במונבז המלך (כנראה בנה של הלני המלכה) שתרם הרבה מאוד כסף לעניים יהודים בשנות בצורת, וכשבני משפחתו התלוננו שהוא מבזבז את כל מה שאבותיו טרחו לאסוף, הוא ענה להם כמה תשובות, וביניהן שאבותיו אספו את הכסף עבור אחרים ואילו הוא השתמש בו לעצמו.
כלומר: כספי הצדקה שאדם נותן הם הם רכושו האמיתי. הגר"ש גאנצפריד זצ"ל (אפריון פרשת נשא) כותב שיש לזה רמז בתורה, שנאמר לגבי נתינת תרומה וצדקה פעמיים (במדבר ה, ט – י): "לוֹ יִהְיֶה, אִישׁ אֲשֶׁר יִתֵּן לַכֹּהֵן לוֹ יהיה", לומר שמה שאדם נותן לצורכי מצוות זהו אשר יהיה לו בעולם הבא.
הבית הלוי (שמות כה, א) כותב שלכן דקדק הכתוב בתחילת פרשת תרומה, ואמר ויקחו לי תרומה ולא אמר ויתנו לי תרומה, כי עיקר מה שיש לו לאדם בממונו הוא מה שנותן לצדקה, שהרי גם מי שיש לו ממון הרבה אין הממון שלו, אלא רק מונח אצלו.
הוא המשיל את מצבו של אדם עשיר לחתיכה גדולה מאוד של סוכר המונחת בארגז סגור, וזבוב אחד גם נמצא שם בתיבה, הולך עליו וגם אוכל ממנה כמו שירצה, האם יוכל הזבוב להתפאר שהוא עשיר ויש לו הרבה? וודאי שלא, כי גם הוא סגור וגם אין בכוחו ליטלו כולו לעצמו, כך הוא ביחס לעשירות לגבי האדם, כל העושר רק מונח אצלו, ושניהם בתוך קופסה, ורק מה שנותן לצדקה הוא שלו ממש.
