טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
בקרב גבורה בבינת ג'בל במלחמת לבנון השנייה – י"ג אב תשס"ו
המקבל שדה מחבירו לשנים מועטות לא יזרענה פשתן – פשתה תרבותית
"משנה. המקבל שדה מחבירו לשנים מועטות לא יזרענה פשתן, ואין לו בקורות שקמה. קיבלה הימנו לשבע שנים - שנה ראשונה יזרענה פשתן, ויש לו בקורות שקמה" (בבא מציעא, קט ע"א).
שם עברי: פשתה תרבותית שם באנגלית: Flax שם מדעי: Linum usitatissimum
שם נרדף במקורות: כיתנא, בוץ
נושא מרכזי: הפשתה כגורמת נזק לשדות
ראו עוד במאמר "המקבל שדה מחבירו לזרעה שעורים לא יזרענה חטים" (בבא מציעא, קו ע"ב). לקריאה הקש/י כאן.
לנושאים נוספים העוסקים בפשתה תרבותית - הקש/י כאן.
מדברי המשנה אנו לומדים שלאחר זריעת פשתן נדרשות 6 שנים על מנת לשקם את השדה. המשנה לא מפרטת מהו הנזק הנגרם לשדה אך רש"י מפרש: "לא יזרענה פשתן - שזרע פשתן מכחיש בארץ הרבה, ואינה חוזרת ליושנה עד שבע שנים, והא לא מיתוקמא אלא בחכירות, דאי בקבלנות מאי דבעי ליזרע, שהרי הבעלים חולקין בו". כוונתו כנראה לדידול הקרקע מחומרי הזנה (נוטריאנטים). חומרי הזנה אלו דוגמת חנקן, זרחן, אשלגן, גפרית ומגנזיום חיוניים להתפתחות הצמחים ומחסור בהם מקטין את יבול השדה. מאז העת העתיקה, מקובל בחקלאות להתמודד עם דילדול זה על ידי זיבול או בקיום "מחזור זרעים" שבמהלכו נזרעים גידולים המעשירים את הקרקע בתרכובות חנקן בעיקר קטניות(1). בכל מקרה מקפידים שלא לזרוע גידול זהה בשנים עוקבות אלא לשמור על ריווח של 6 שנים לפחות. למעשה כל גידול מנצל את תרכובות ההזנה בקרקע (המינוח המקצועי הוא uptake) אך על פי המשנה הפשתה עושה זאת באופן מוגזם.
ברמב"ם בפירוש המשנה (בבא מציעא, פ"ט מ"ט) מובא הסבר אחר לנזק שהפשתה גורמת לשדה: "שרשי הפשתן נשארים בקרקע זמן מרובה". רע"ב משלב את שני הפירושים: "לא יזרענה פשתן - שזרע פשתן מכחיש בארץ הרבה ושרשיו נשארים בקרקע עד שבע שנים". בתוספתא (בבא מציעא, ליברמן, פ"ט הל' ל"א) אנו מוצאים הסתייגות מהקביעה המוחלטת שזריעת הפשתן אסורה אם אין השדה ברשות המקבל 7 שנים לאחר הזריעה: "המקבל שדה מחבירו שנים מועטות אין לו בקורות שקמה לפיכך הזמורות והקנים שלו. קיבלה ממנו שבע שנים, מקום שנהגו לזרעה פשתן אפילו חמש שנים זורעה שנה שנייה פשתן ויש לו בקורות שקמה".
אם נתייחס ל- uptake כמדד לרמת ה"הכחשה" של הפשתן נמצא בטבלה 6 כדברי רש"י שהוא אכן גבוה משל מיני התבואה (חיטה ושעורה). בטבלה 6 ערכי ה- uptake (ק"ג ל – bushel) של החנקן בחיטת אביב 1.9-2.55, בשעורה 1.25-1.53 ולעומתן בפשתן 2.58-3.16. uptake גבוה יחסית ניתן לראות במיוחד גם ביחס לסידן, מגנזיום וזרחן. תמיכה לטענה ש – uptake של הפשתה גדול משל השעורה (ובמשתמע גם משל החיטה) ניתן למצוא בתוצאות מחקרו של Lewis, A.H (The uptake of nutrients by flax). מאידך גיסא טבלה 7 מציגה תמונה סותרת ובה ה – uptake של הפשתה לא גדול יותר מהדגנים. טבלה 7 מציגה תמונה סותרת ובה ה – uptake של הפשתה לא גדול יותר מהדגנים.
לענ"ד נוכל להסביר את דברי המשנה גם אם נניח שה – uptake של הפשתה איננו גבוה משל הדגניים אם נרחיב את המושג "הכחשה" ונחיל אותו גם לאופן איסוף היבול מהשדה (removal). כאשר הצמחים אינם מנצלים כמות גדולה יחסית של נוטריאנטים במהלך גידולם אך הם מסולקים מהשדה לגמרי מבלי להשאיר שאריות בקרקע הם "מכחישים" את הקרקע. ייחודה של הפשתה בהשוואה למיני התבואה הוא בכך שהיא אינה נקצרת אלא נעקרת (ראו להלן). היעדר חומר אורגני נרקב בקרקע מונע את השבת חלק מהנוטריאנטים שנקלטו על ידי הצמחים.
ייתכן והפשתה נחשבת למזיקה במיוחד לשדה גם משום שה uptake שלה מרוכז בשכבת הקרקע העליונה. לפשתן יש מערכת שורשים שיפודית רדודה שמסתמכת בעיקר על חומרי ההזנה ולחות בשכבת הקרקע העליונה. לא במקרה עשבים שוטים וצמחים אחרים מתחרים בקלות בפשתה בעיקר בתנאים של מחסור במים. דילדול שכבת הקרקע העליונה עלולה לפגוע בשלבי ההתפתחות הראשונים של הגידולים הנזרעים לאחר הפשתה. בגלל סיבות אלו ממליצים המומחים לזרוע דגניים בעונה שלאחר זריעת פשתן כחלק ממחזור הזרעים. מחקר הראה שזריעת פשתה לאחר חיטה ושעורה מניבה יבול גבוה יותר מאשר לאחר שבולת שועל.
להלן ציטוט מפתיע מספר הדרכה לחקלאים(2):
"כלל בסיסי שיש לשמור עליו כאשר מגדלים פשתה: אין לגדל פשתה באותו שדה יותר מאשר פעם ב – 7 שנים. פרק זמן זה דרוש לאדמה כדי לנקות עצמה מהפתוגנים Fusarium (קבוצה של פטריות חוטיות). שמירה על כלל זה תבטיח יבול גבוה נקי מפתוגנים".
טבלה 6. על פי Heard ו - Hay (כאן).
טבלה 7. על פי Soon, Y. K., 1988
שורשי הפשתה
פירוש הרמב"ם המתייחס למבנה השורשים עומד בפני קשיים. לשיטתו השורשים נותרים בקרקע זמן רב אך הדבר תמוה לאור כך שהפשתה אינה נקצרת אלא נעקרת. המונח "הוצני פשתן" המוזכר בספרות חז"ל מתייחס כנראה לגידולי פשתן שנעקרו. במשנה בפאה (פ"ו מ"ה) נאמר: "שני עומרים שכחה ושלשה אינן שכחה שני צבורי זיתים וחרובין שכחה ושלשה אינן שכחה שני הוצני פשתן שכחה ושלשה אינן שכחה וכו'". בתשובות הגאונים (שערי תשובה, סי' שי"ז) נאמר: "... הוצני פשתן פשתן עקור שעדיין לא שראו במשרה שדומה לקשין שבעולם". הרמב"ם מפרש: "... אגודות הפשתן אחרי עקירתו לפני הדיכה והשרייה וכו'". הר"ש מפרש: "הוצני כמו שנעקר הפשתן מן השדה והרי הוא כהוצין".
גם מהספרות החקלאית משתמע שהפשתה נעקרת בקלות עם שורשיה. היא שייכת לקבוצת צמחים בעלי שורש שיפודי בקוטר גדול. צפיפות השורשים והשטח שהם תופסים קטן יחסית (ראו עוד ב"הרחבה"). קוטר השורשים הגדול נמצא במתאם עם אורך חייהם הארוך ועמידותם לעקת מים. שורשים מסוג זה נחשבים ליעילים יותר בהעברת מים לצמח. מבנה שורשים זה עלול לגרום לאיבוד קרקע על ידי סחיפה של רוח ומים. סכנה זו נובעת מכך שלאחר עקירת הפשתה נשאר בשדה רק מעט "קש" (גבעולים). בניגוד לגידולי שדה אחרים שבהם היבול נקצר הרי שאת הפשתה עוקרים על מנת להבטיח שהסיבים יהיו ארוכים ככל הניתן (ראו במאמר "אין נותנין אונין של פשתן לתוך התנור" (שבת, יז ע"ב)).
הרחבה
שיטת הירושלמי
בירושלמי (וילנא, בבא מציעא, פ"ט הל' ח') נאמר:
"מתני' המקבל שדה מחבירו לשנים מועטות לא יזרענה פשתן ואין לו קורת שקמה קיבלה ממנו לשבע שנים שנה ראשונה זורעה פשתן (המקבל שדה מחבירו לשנים מועטות לא יזרענה פשתן) ויש לו קורת שקמה". גמ': ניחא חטין לא יזרענה פשתן. פשתן לא יזרענה חיטין פשתן לוקה הארץ שלשה שנים ותימר כן. פי' ר' מנחם אחי רבי גוריון קומי ר' לא מוטב לזורעה פשתן אחר פשתן ולא שעורין אחר שעורין".
דברי הירושלמי "פשתן לוקה הארץ שלושה שנים" תמוהים שהרי לפי המשנה משך הזמן הדרוש להשתקמות הארץ הוא שש שנים. מפרש "מראה הפנים" (שם): "שלשה שנים. היה צ"ל שבעה שנים אלא דלפי גי' הספר יש לומר שלש שנים יותר ממה שהחטין מכחישות הן". לדעתו שלוש השנים הן ההפרש בין "הכחשת" הפשתן והחיטה.
לדעת "פני משה" הגמרא אינה מתייחסת למשנה שבה פתחה אלא לתוספתא שלא הובאה כאן(3). שאלת הגמרא מתייחסת לגרסה שונה בתוספתא האומרת "חיטין לא יזרענה פשתן ופשתן לא יזרענה חיטין". שאלת הגמרא היא: "ניחא חטין לא יזרענה פשתן שהפשתן מכחיש את הקרקע ביותר מן החטים, אלא פשתן לא יזרענה חטין בתמיה והא פשתן לוקה הארץ שלשה שנים הרבה מן החטין ותימר כן". בשאלתה מניחה הגמרא, כדעת חכמים (לעיל), שאין איסור להחליף גידול בגידול כאשר השני מכחיש במידה מועטה יותר. תירץ רבי מנחם לפני רבי לא באופן המזכיר לנו את שיטת רשב"ג שאיסור ההחלפה אינו תלוי ברמת ההכחשה אלא בסדר הגידולים שתוכנן על ידי מחזיק השדה:
"פירש ר' מנחם לפני ר' לא. דהיינו טעמא דהברייתא דמיירי שזרעה בשנה דאשתקד שעורין ובשנה זו קבל זה ממנו לזרעה פשתן ומוטב לו לבעל השדה לזורעה פשתן אחר פשתן וכלומר שאף אם יזרענה פשתן אחר פשתן שתי שנים רצופות זו אחר זו לא איכפת לו כיון שאין דעתו שוב לזרוע תבואה בשדה זו.
ולא שעורין אחר שעורין. כלומר ואפי' בשעורין אם היה רוצה זה לשנות ולזרעה דהא מדינא מותר לשנות מחטין לשעורין כחכמים במתני' דלעיל וס"ד דפשיטא דהוי רשאי לשנות מפשתן לשעורין קמ"ל דאפילו לשעורין לא הוה ניחא ליה, וכעין דאמרינן לעיל דבשדה תבואה ניחא ליה לבעל השדה למיזרע שתא שערי ושתא חיטי ופשיטא דלא ניחא ליה השתא לשנות מפשתן לחיטין דהרי גם הם מכחישין את הקרקע ואם דלא כל כך כמו הפשתן מ"מ גלי אדעתי' דניחא לי' מכאן ואילך לזרוע פשתן בשדה זו ולא תבואה".
ב"משנת ארץ ישראל" (בבא מציעא, מ"ט מ"ח) אנו מוצאים הסבר שונה לביטוי "לוקה הארץ שלוש שנים". להסבר זה ההשפעה השלילית של זריעת הפשתן אינה נובעת רק כתוצאה מ"הכחשה" אלא גם כתוצאה מהתפתחות מזיקים האופייניים לכל גידול. כדי להמית את מזיקי הפשתן יש צורך בשש שנים של היעדר פשתן, ולכן גידול פשתן אחר פשתן שנה אחר שנה ברצף יגרום לגידול במספר המזיקים ולמחלות בצמחים. לכך מתכוון הירושלמי באומרו שבפשתן "לוקה הארץ שלש שנים", כלומר שלוש שנות חיטים שהן שש שנות מזרע (מחזור זרעים רגיל כולל שנה חיטה ושנה קטניות או גידולי מקשה).
שורשי הפשתה
שורשי פשתה עשויים לגדול לעומק 90-120 ס"מ ומתפשטים לצדדים כ – 30 ס"מ בקרקעות קלות. יחד עם זאת החלק של השורשים העמוק יותר מ – 60 ס"מ הוא רק 4-7%. השורשים גדלים לעומק מעל 80 ס"מ רק לעיתים נדירות. במחקר(4) שבדק את גידול השורשים ותפוצתם בפרופיל הקרקע נערכה השוואה בין צמחי שמן וקטניות. צמחי השמן היו קנולה, חרדל ופשתן והקטניות היו אפונה יבשה, עדשים וחמצה. נבדקו גם שורשי חיטה רכה (Triticum aestivum). המדידות התבצעו על צמחים שגודלו במכלי ליזימטר והושקו על ידי גשם והשקייה מלאכותית. הצמיחה של החלק העל אדמתי ועומק השורשים נמדדו בחמישה שלבי הגידול. מאסת השורשים הגדולה ביותר הייתה בקנולה (Ha -1 1470 ק"ג) וחיטה (Ha -1 1311 ק"ג). אחריהם היה החרדל (Ha -1 893 ק"ג) והחמצה (Ha -1 848 ק"ג). מאסת השורשים הקטנה ביותר הייתה של האפונה היבשה (Ha -1 524 ק"ג) והפשתן (Ha -1 440 ק"ג). תוצאות המחקר מאוששות את הטענה שצפיפות השורשים והשטח שהם תופסים קטן יחסית.
(1) ייתכן וזה מקור ההיתר לזרוע קטניות לאחר תבואה: "תבואה לא יזרענה קטנית וכו'. מתני ליה רב יהודה לרבין: תבואה יזרענה קטנית. אמר ליה: והא אנן תנן: תבואה לא יזרענה קטנית! אמר ליה: לא קשיא; הא לן והא להו" (בבא מציעא, קז ע"א). ראו עוד במאמר "מודה רבי יהודה, בקטנית ששניהם מעלו" (כתובות, צט ע"א).
(2) "Handbook of Natural Fibres – Types, Properties and Factors Affecting Breeding and Cultivation"
(3) "לאו אמתניתין קאי אלא על התוספתא וחסרה ההעתקה בכאן או דסמכו על שם שהיו שגורין הברייתות בפיהם והכא איתא בתוספתא שם".
(4) Gan, Y. T., 2009. 'Root Mass for Oilseed and Pulse Crops: Growth and Distribution in the Soil Profile'. Can. J. Plant Sci. 89 pp: 883-893.
א. המחבר ישמח לשלוח הודעות על מאמרים חדשים (בתוספת קישוריות) העוסקים בטבע במקורות לכל המעוניין. בקשה שלח/י ל - [email protected]
ב. לעיתים ההודעות עלולות להשלח על ידי GMAIL למחיצת ה"ספאם" שלך לכן יש לבדוק גם בה אם הגיעו הודעות כנ"ל.
כתב: ד"ר משה רענן. © כל הזכויות שמורות
הערות, שאלות ובקשות יתקבלו בברכה.
