רעש התפילה מפריע לשכנים
הרב דב קדרון
בבא בתרא כ ע"ב
על פי חלק ממפרשי המשנה, פוסק הרמ"א (חו"מ קנו,ב) שאדם שעושה בתוך ביתו פעולה שמשמיעה רעש, כגון שמכה בפטיש, או שטוחן בריחיים, אין שכנו יכול למנוע ממנו לעשות זאת, כי אדם רשאי לעשות בביתו כרצונו.
אמנם, הוא מוסיף על פי הריב"ש (סימן קצו) שזה דווקא כאשר השכן הוא אדם בריא, וטוען סתם שהרעש מפריע לו, אבל אם הוא מוחזק כחולה, וידוע שאינו יכול לסבול דברים מסוימים שהנפש קצה בהן – אז השכן שמשמיע רעש נחשב למזיק ישיר, ואסור לו לעשות זאת.
מ"מ כתב החזון איש (ב"ב סימן יג ס"ק יא) על דברי הריב"ש, שזה רק בעושה דבר שאינו עיקר דירה, כמו בעושה אריגה וכיו"ב, שאין זה מצוי בכל אדם ולא ברוב בני אדם, אבל אם עושה דברים שרוב בני אדם עושים, ולפעמים תשמישן ודיבורן משמיע קול שמפריע לחולה, אין החולה יכול למחות, אף אם החולה קדם. ורשאי אדם לבנות בית אצל חברו, ולהכניס את העוללים ויונקים שצועקים בלילה, ואין החולה יכול לעכב עליו, שהרי זהו שימוש רגיל בדירה, ואינו חייב לצאת מדירתו.
והוא הדין ברעש שנגרם מתפילה, שאין השכנים יכולים למחות, ומעשה היה בבית שבני השכונה נאספו להתפלל בו בליל שבת, ואחד השכנים טען שרעש התפילה מפריע לו. בעניין זה יש לומר שכיוון שבכל שכונה שגרים בה יהודים צריך להיות בית כנסת, הרי זה נחשב כאחד הדברים שרוב בני אדם עושים, וממילא אין זכות לשכן, אף אם הוא חולה, למחות, ורשאים בני השכונה להתפלל כדרכם. וכן נפסק (שו"ע שם סעיף ג) לגבי כל עניין של מצווה, כגון לימוד תינוקות, שאין השכנים יכולים למחות בטענה שהרעש מפריע להם לישון.
