מותר לתפוש פיקדון כמשכון?
הרב דב קדרון
בבא בתרא לג ע"א
בגמרא מסופר שרבא בר שרשום לא רצה להחזיר שטר משכנתא לידי היתומים שהיו חייבים לו כסף, גם אחרי שהחוב שולם, מפני שאבי היתומים היה חייב לו חוב אחר.
הגראי"ל שטיינמן זצ"ל (איילת השחר) אמר שמכאן יש ראיה נגד דעת קצות החושן (סימן ד ס"ק א) שכתב שאסור לאדם לתפוש פיקדון שיש בידו משל חברו עבור גביית חוב מאותו מפקיד, וכאן בגמרא מסופר שאחד האמוראים עשה דבר כזה.
בפירושו לתורה (אילת השחר שמות יא, ב) הוא מקשה עוד על קצות החושן מהמבואר במסכת סנהדרין (צא,א) שהמצרים באו לתבוע את כלי הכסף והזהב שהשאילו ליהודים בצאתם ממצרים, וגביהא בן פסיסא ענה להם שישלמו להם שכר עבודה של שישים ריבוא בני ישראל ששעבדו המצרים במשך מאות שנים, ומשמע שתפישת הכלים על ידי בני ישראל הייתה עבור גביית חוב שכר העבודה, וכן משמע מפירוש רבינו בחיי שכתב שלא הייתה גניבת דעת במה שבני ישראל שאלו כלים מהמצרים, כי היה הדבר מותר להם, שהרי העבודה שעשו להם אין לה ערך ואין לשכר המלאכה ולשוויה סוף ותכלית. ולדעת קצות החושן קשה, איך היה מותר הדבר.
אמנם יש לציין שקצות החושן עצמו מביא את דברי ספר הזוהר (פרשת במדבר ח"ג קיט, א) כמקור לדבריו, ושם יש השוואה בין אדם שמפקיד את נשמתו כל לילה ומקבלה בחזרה, לשומר שצריך להחזיר את הפיקדון, וידוע שדברי הזוהר נאמרו יותר במישור רוחני ומוסרי ולא תמיד כדבר המחייב מעיקר הדין. לכן, אף על פי שקצות החושן קורא לדברי הזוהר "איסור גמור", אין זה מקור הלכתי.
