רשותו של בית הדין
מאי טעמא? במחשבה נוספת
תלמוד גשר לחיים, הרב צוריאל ווינר
בבא בתרא לה ע"א
נושא:
סוגיתינו מציגה מחלוקת אמוראים בספק ממון בגלל "גודש" ראיות, ו"פקק" הנוצר כאשר שני שטרות יוצאין ביום אחד.
הפתרון של שמואל הוא "שודא דדייני", ואילו של רב הוא "יחלוקו".
שאלות תג"ל:
מהי הסברא מאחורי מחלוקת רב ושמואל?
הסבר בדרך תג"ל:
בשני שטרות היוצאין ביום אחד, המקרה כבר נתון לידי בית דין לבירורו. והנה, בשונה מ"כל דאלים גבר" שלמדנו בדף לד, נוצר "פקק" בגלל "גודש" ראיות. אז מה עושים?
לפי שמואל, מכיון שישנן ראיות שנידונו בבית דין, הקרקע נמצאת *ברשותו של בית הדין*, כמו שראינו בדף לד בדעת הסובר "אי תפס - לא מפקינן". יש לבית הדין שליטה על הקרקע ויכול לפעול לפי שיקול דעתו. עד כדי כך גדול כוחו של רשות בית דין שהוא חופשי לפעול כפי שהוא רואה לנכון.
לרב - גישה אחרת. שטר הוא לא רק ראיה. הוא גם נותן סוג של *מוחזקות* לאדם, של *רשות* על הקרקע. יוצא שהקרקע היא ברשות שני בעלי השטרות מבלי שהשטרות הם ראיה. לכן, יחלוקו.
מאידך, רב *לא* נותן רשות לבית דין על הקרקע. התערבות של בית דין היא רק מכוח שיקולים משפטיים כגון ראיות או חזקות.
מה אתה חושב?
המחליף פרה בחמור וילדה...
מה הדין? "יחלוקו" או "שודא דדיני" או "כל דאלים גבר" או "המוציא מחבירו עליו הראיה"? למה?
