איפה נמצאים הראש והלב? / הרב אורי גמסון
חסידות על הדף
בבא בתרא מח ע"א
כדתניא: יקריב אותו - מלמד שכופין אותו, יכול בעל כרחו? תלמוד לומר: לרצונו, הא כיצד? כופין אותו עד שיאמר רוצה אני.
ישנם ברוך השם ובלי עין הרע לא מעט יהודים מקיימי מצוות. חלקם אפילו מקיימים את המצוות בהידור רב. כאשר אדם כזה מחפש מה לשפר בעצמו, מה עוד חסר לו? לכאורה הכל נעשה ונעשה על הצד הטוב ביותר, מה עוד צריך?
תשובה נפלאה לשאלת יסוד זו, עונה האדמו"ר בעל הנתיבות שלום מסלונים (נתיבות שלום, ג, עמ' ז), על בסיס שאלה פשוטה העולה מתוך סוגיית הגמרא שלנו.
לכאורה לא מובן, הרי קרבנות זו מצווה, אולם גם תפילין זו מצווה, וגם שבת זו מצווה. מה נשתנו הקרבנות שדווקא בהם נדרש שהאדם יאמר: רוצה אני? האם מצאנו אותו הדבר ביחס לתפילין, שמחייבים את האדם לומר "רוצה אני"? וודאי שלא. אדם שהניח תפילין קיים את המצווה. אין צורך בעוד דבר מלבד הפעולה. אם כך, מדוע דווקא בקרבנות אנחנו מבקשים לשמוע מהאדם "רוצה אני"?
הנקודה, מסביר הנתיבות שלום, נעוצה בחשיבותו הרבה של הקרבן.
הקרבן איננו עוד מצווה. אלא כל עניינו הוא לגייס את האדם כולו למען הקב"ה. או כפי שמסביר הרמב"ן בפירושו המפורסם, שבשעה שהקרבן עולה על המזבח, צריך האדם לחשוב שהוא זה שנמצא שם, והדברים מכוונים לכך שכל מהותה של מצוות הקרבנות היא לכוון את האדם כך שהוא ימסור את מי ומה שהוא למען שמו באהבה.
יש רגעים שבהם המסכות נופלות. רגע הקרבת הקרבן הוא אחד מהם. כי ברגע הזה צריכים להבין היכן נמצא האדם: אתה עם הקב"ה, או שלא, ולכן דווקא הרגע הזה הוא הרגע הקריטי שבו האדם נשאל: רוצה אני? אתה באמת רוצה, או שאתה עושה את זה כמצוות אנשים מלומדה, ומכיוון שאתה נצרך לעשות את זה.
מאז שחרב בית המקדש ניטלה מאיתנו עבודת הקרבנות, אבל את השאלה המהדהדת ששואל כל מביא קרבן אי אפשר לקחת, ולכן כל אדם צריך לעצור את עצמו מידי פעם, ולכפות את עצמו עד שתצא מתוכו הזעקה: רוצה אני.
