וצריך למחות בסוף כל שלש ושלש
הרב ישי ויצמן, "צדקו יחדיו" - בית מדרש לאיחוד התלמודים
בבא-בתרא לט ע"ב
החלות של חזקת שלוש שנים היא בצירוף שתיקת המוכר, ואם המוכר אינו שותק, אלא מערער על כניסתו של זה לקרקעו, החזקה אינה מועילה. ערעור זה נקרא בבבלי מחאה. אבל בירושלמי זה נקרא ערר, למשל לשון הירושלמי המקביל למאמר שציטטנו היא כך: "וצריך לעורר על כל שלש שנים". יש לציין שגם בבבלי, שבא אחרי ועל גבי הירושלמי, מצאנו לשון זו בברייתא: "תני בר קפרא: ערער וחזר וערער" וכו'. אבל הלשון העיקרית והרגילה בבבלי היא לשון מחאה, ובירושלמי אין לשון מחאה בענייננו , אלא לשון ערעור.
יש לברר מהי משמעות ההבדל.
הערוך בערך "ער" מפרש שערער זה מלשון שבירה. ובערך "מח", הוא מפרש "לשון מניעה ועכוב". זאת אומרת, שלשון ערעור מלמדת שיש כאן מציאות מסוימת של חזקה, אלא שהוא מבקש לשבור אותה. ולשון מחאה מלמדת שהמוכר מעכב ומונע את חלות החזקה על ידי מחאתו.
שורש ההבדל נובע ממה שביארנו בתחילת הפרק בהבנת עצם פעולת החזקה. ביארנו שלפי הבבלי החזקה מתרחשת בין הקונה למוכר, שאחרי שלוש שנות חזקה שוב אין טענת המוחה מתקבלת. מתוך כך מובן שכל עוד יש מחאה של המוכר בתוך שלוש שנים, אין כאן מושג של חזקה כלל, כיון שטענת הקונה שהוא קנה את הקרקע אין לה משמעות בלא ראיה על הקנין, כגון שטר.
אבל לפי הדמיון לשור המועד, ההבנה היא שונה. החזקה מתרחשת בין הקונה לקרקע. כמו שכל נגיחה ונגיחה מחזקת את שמו של השור כשור המועד לנגיחה, כך חזקה, כל שנה ושנה מחזקת את אחיזתו, ולאחר שלש שנים כבר יצאה הקרקע לגמרי מרשות המוכר וקמה ברשות הקונה. מבחינה זו מובנת הלשון "ערר", כלומר ערעור המוכר שובר את תהליך החזקה של הקונה. המוכר אינו חלק עצמי בחלות החזקה, שמתרחשת בין הקונה לקרקע. המחאה שלו מערערת ושוברת את תהליך החזקה שבין הקונה לקרקע.
שתי ההבנות הנ"ל נובעות ממהוצ תורת א"י ותורת חו"ל.
בירושלמי החזקה היא התקשרות ממשית בין האדם לשדהו. על ידי שלוש שנות חזקה שמו נקרא עליה באופן מלא. לעומת זאת בבבלי החזקה היא ראיה. ההתקשרות הממשית הזאת, שבאה על ידי חזקת שלוש שנים, מתאימה למציאות של ישראל בארצו. בארץ ישראל יש ערך עצמי לבעלות על קרקע, מעבר לערך הפשוט של השתמשות בה. ערך מוסף זה עולה מתוך התורה (דברים יט, יד):
לֹא תַסִּיג גְּבוּל רֵעֲךָ אֲשֶׁר גָּבְלוּ רִאשֹׁנִים בְּנַחֲלָתְךָ אֲשֶׁר תִּנְחַל בָּאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱ-לֹקֶיךָ נֹתֵן לְךָ לְרִשְׁתָּהּ.
פשט הכתוב - אסור לאדם להרחיק את גבול השדה שלו כדי להגדיל את נחלתו. מפרש רש"י:
"...והלא כבר נאמר (ויקרא יט): "לא תגזול", מה תלמוד לומר "לא תסיג", למד על העוקר תחום חבירו שעובר בשני לאוין. יכול אף בחוצה לארץ, תלמוד לומר "בנחלתך אשר תנחל וגו'", בארץ ישראל עובר בשני לאוין, בחוצה לארץ אינו עובר אלא משום לא תגזול."
לכאורה, יש כבר לאו – "לא תגזול". מה בא להוסיף לאו זה של "לא תסיג"? – "לעבור עליו בשני לאוין". יש כאן ערך מוסף של בעלות על קרקע בארץ ישראל, שהיא קושרת את האדם עם הקב"ה, עם "ארץ אשר עיני ד' א-לוקיך בה". מתוך כך מובן שמושגים של א"י החזקה בקרקע היא התקשרות של ממש. אבל בגלות, אין בבעלות על קרקע את הערך המוסף הזה, ולכן החזקה מובנת כראיה בעלמא לטענה שהיתה כאן מכירה.
