שני כללים סותרים
הרב דב קדרון
בבא בתרא מא ע"ב
יש שני כללים בהנהגת הדיינים כלפי בעלי הדין, שלכאורה יש סתירה ביניהם:
"פתח פיך לאלם" ו"אל תעש עצמך כעורכי הדיינים". מתי צריך הדיין לעזור לבעל הדין לטעון את טענותיו, ומתי אסור לו לסייע לו לשטוח את טענותיו.
בעל ספר עלי תמר (סנהדרין פ"ג ה"ח) מסביר שהדיין צריך לרדת לסוף דעתו של בעל הדין ולשמוע את הדברים שבלבו, ואם הוא מבין שיש דברים שבעל הדין עצמו לא יודע לבטא בפה אבל ברצונו לטעון, בכגון זה צריך הדיין להיות לו לפה ולעזור לו לבטא בפה את הדברים שהוא מדבר בתוך לבו.
כך כותב הרמב"ם (בפכ"א מהלכות סנהדרין הי"א): "ראה הדיין זכות לאחד מהן ובעל דין מבקש לאמרה ואינו יודע לחבר הדברים, או שראה מצטער להציל עצמו בטענת אמת ומפני החימה והכעס נסתלק ממנו או נשתבש מפני הסכלות, הרי זה מותר לסעדו מעט להבינו תחלת הדבר משום פתח פיך לאלם".
כלומר, העיקרון הוא שצריך הדיין לסייע לבעל הדין לטעון את מה שברצונו לומר ואינו מצליח לבטא במילים, אבל אסור לו ללמד את בעל הדין טענות שלא עלו בדעתו, לכן הרמב"ם מסיים וכותב "וצריך להתיישב בדבר זה הרבה שלא יהא כעורכי הדיינים".
בנוסף לכך יש מצבים שבהם טוענים עבור בעל הדין טענה שהוא עצמו לא חשב עליה, וזה כאשר מדובר ביורש או בקונה, שלא יכול היה לדעת מה לטעון לגבי מצב הנכס לפני שהיה ברשותו, שאז בית הדין טוען עבורו כל טענה אפשרית לזכותו.
